הכיבוש

מתוך MediaWiki
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד ראשי >> יפן המודרנית >> הכיבוש | התאוששות | שינויים חברתיים | בחזרה לצמיחה | כלכלה 2000


ההתקפה היפנית ב"פרל הרבור"


הכיבוש

דפנה לויט

חיילים יפנים מגוייסים למלחמה

יפן במלחמת העולם השנייה

ב-7 בדצמבר 1941 תקפו היפנים את "פרל הרבור" וכך שינו את פני ההיסטוריה. לא זו בלבד שתקיפה זו הפתיעה את האמריקנים כי אם זעזעה אותם בעוצמתה.


ההיסטוריה הכתובה ברובה מתארת את היפנים כלוחמים קשוחים המוכנים להקריב נפשם. הדוגמה הבולטת ביותר היא ה"קמיקאזה" (אלי הרוח - בתרגום מילולי), הטייסים שביצעו תקיפות התאבדות.


זכרון לפצצה האטומית בהירושימה

הלאומנות הקיצונית שגברה והשתלטה על יפן בעשור שקדם למלחמת העולם השנייה לא השאירה לחיילי יפן ברירה. לכן, למרות ההבדל הרב בניסיון ובכוח הצבאי שבין יפן ואויביה מן המערב, יכלו היפנים לגרום נזק כבד במאמציהם להרחיב את אחיזתם בעיקר באסיה. בתגובה למכה הצבאית שספגו, הגבירו האמריקנים את מאמציהם בהתמדה נגד יפן והתקרבו מאוד לעבר שטחה. ב-1944 החל חיל האוויר האמריקני באופן שיטתי להבעיר ולהרוס ערים ומפעלים - לפגוע גם בכוחה הצבאי של יפן וגם בכוחה התעשייתי. למעלה מ-60 ערים יפניות הופצצו ונהרסו כליל.


לאחר התקפות הפצצה האטומית ב-6 וב-9 באוגוסט 1945, הבינו היפנים שאין להם סיכוי לנצח במאבק ממושך. מספר קורבנות הפצצה האטומית בהירושימה ובנגסאקי היה פי מאה ממספרם של חיילי ארה"ב שנפלו בפרל הרבור. כאשר גם הרוסים תקפו אותם במנצ'וריה ב-8 באוגוסט, ידעו היפנים שהפסידו במלחמה.


חלוקת אוכל אחר המלחמה

המלחמה השאירה את יפן הרוסה, סיום אכזרי ל-80 שנות צמיחה כלכלית ומאמץ מדיני להיפתח למערב: 3.5 מיליון יפנים, אזרחים וחיילים, נספו. התעשייה, החקלאות והמסחר פסקו לחלוטין.

הכיבוש האמריקני

קיסר יפן והגנרל האמריקני

אחת ההשפלות הקשות ביותר שספגו היפנים בעקבות תבוסתם היתה הוויתור מרצון של הקיסר על שלטונו ובעיקר על מעמדו כאל. מבחינה מעשית, הקיסר לא השתתף בהנהגת הממשלה, כך שלוויתור זה לא היתה משמעות פוליטית. האמריקנים החליטו שסילוקו המוחלט של הקיסר יהיה מכה קשה מדי, והחליטו לא לשנות את מעמדו הייצוגי - וכך יוכלו להיעזר בקיסר במשימתם לשנות את יפן. הייתה זו החלטה נבונה מאוד. הקיסר עצמו הודיע ברדיו על הכניעה ועל ההתפרקות מנשק. בשידור זה שמעו אזרחי יפן בפעם הראשונה את קולו של מי שנחשב בעיניהם לאל, דבר שהוסיף מימד להתרגשות העמוקה, ואכן הביא לכניעה מוחלטת, בלתי מעורערת. הוויתור על מעמדו הדתי של הקיסר היתה מכה קשה בהרבה מן הוויתור המדיני משום שהוא גרם לנתק דרמטי מן המסורת (Shinto) ומן ההיסטוריה. מההשפלה הזאת סבלו בעיקר הלאומנים הקיצוניים, אשר במשך עשרות השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, תפסו את מרכז הבמה הפוליטית ואת השלטון: כל ההנהגה המובסת.


הגנרל מק-ארתור, המפקד העליון של בעלות הברית, הגיע ליפן בספטמבר 1945 והופתע מן הסדר האזרחי המופתי שמצא. הוא ציפה לכעס וזעם ושנאה, אולם הוא התקבל בכבוד ובטקסים מפוארים, וזכה לתשומת לב תקשורתית רבה ולהתנהגות מנומסת להפליא. מהר מאד הוא השתכנע, שיפן השתנתה, ואת דעותיו אלו הוא הביע במכתביו הרבים למפקדיו. הוא כתב, למשל, ש"יפן חוותה מהפכה רוחנית כמעט בן-לילה" וקרא ליפן "שוויץ של אסיה". צבא הכיבוש נשאר ביפן שש וחצי שנים.


שתילת האורז

הדימוי המקובל של מקארתור בספרי ההיסטוריה הוא של שליט נאור שהצליח בכשרונותיו הרבים לשקם את יפן ולהעמיד אותה על רגליה. מטרתו הראשונה היתה לסלק מיפן את הלאומנים המיליטריסטים שהובילו את יפן למלחמה האכזרית הזאת. הוא אסר והביא למשפט את כל אנשי הקצונה הגבוהה לשעבר ואת כל המוגדרים כפושעי מלחמה וכן סילק מעמדות-כח בעסקים, בחינוך או בפוליטיקה, את כל הקיצוניים שתמכו במלחמה. יחד עם זאת הוא שיחרר את האסירים הפוליטיים הרבים שנכלאו על התנגדותם ללאומנות הקיצונית ולהשתלטות הצבאית.


הצבא פורק מנשקו, וכל אמצעי הלחימה והספינות הושמדו. למעלה מ-6.5 מיליון חיילים ואזרחים ששירתו בדרום מזרח אסיה במשך המלחמה חזרו ליפן המובסת וההרוסה. התאגידים הגדולים שסבסדו את המאמץ המלחמתי פורקו אף הם. כך הסיר מקארתור את כל המכשולים האפשריים לתוכניות הרפורמה של ארה"ב. האמריקנים לא הסתפקו בפירוק ובכניעה. הם רצו להעביר את יפן לשלטון דמוקרטי אמיתי וכך למנוע כל סיכוי להתארגנות צבאית מחודשת בעתיד.


המאמץ המרוכז ביותר של הכובשים היה בשינוי החוקה. החוקה החדשה, שהוכתבה בחלקה הגדול בידי האמריקנים, נחתמה ב-1947. בחוקה זו מוותרת יפן לצמיתות על הזכות להקים צבא, צי, או חיל-אוויר ועל הזכות להחליט על הכרזת מלחמה. החוקה גם כללה שוויון זכויות לנשים; העברת השלטון לבית-הנבחרים (Diet); ושינויים מרחיקי לכת בתחום החינוך, המשפט, והעבודה.


תלמידים בבית הספר

היבט קצת שונה על מקארתור ניתן למצוא אצל היסטוריונים רבים המתארים את הטעויות הרבות של הגנרל בתקופת הכיבוש. מקארתור הקיף את עצמו בדוברי אנגלית - כל דובר יפנית היה חשוד בעיניו. לכן הוא התקשה מאוד להעריך נכונה את המתרחש. היפנים היו מנומסים להפליא אך לאו דווקא משום שהיו כנועים ומשוכנעים בצדקת המושל. הגאווה הלאומית היפנית לא נעלמה, היא פשוט הוסתרה. המנהיגות היפנית החדשה שקמה בתקופתו ובסביבתו של הגנרל רצתה לצמצם ככל שניתן את השינויים ואת הוויתורים שיידרשו מהם. הם הבינו שהצבא הכובש מוכן להילחם נגד עם אלים ועוין, אך הוא חסר-אונים מול עם ידידותי ומנומס.


קיסר יפן פותח את מושב הפרלמנט

למעשה, הכובשים מצאו ביפן אזרחים מבולבלים מן התבוסה, מאוכזבים וכועסים על מנהיגיהם שהוליכו אותם שולל; לאורך ההיסטוריה של יפן לא היה שום מקרה של כיבוש זר. לבד ממטוסים שהפציצו מן האוויר, המפגש הראשון של היפנים עם האמריקנים היה לאחר הכניעה - שכן יפן ניהלה את מלחמותיה הרחק מאדמתה.


היפנים ציפו לצבא אלים ואכזר והופתעו מן הרצון להשליט סדר ולהשכין שלום. הם הופתעו עוד יותר כאשר מקארתור החליט שלא לכונן ממשל צבאי ולנהל את המדינה הכבושה באמצעות ממשלה יפנית. כאשר הוא דרש שינויים מרחיקי-לכת, היפנים הסכימו לכל דבר - לכאורה. למעשה, הם דחו, האריכו וקיצצו עד שהדרישות היו לרוחם ואז הם דיווחו למושל שהוראותיו בוצעו. מקארתור ראה שהכול נשמעים לו ומשתפים פעולה ולפיכך הוא החליט על שינויים חברתיים ותרבותיים, כשמטרתו ליצור יפני חדש. הוא רצה להפוך את היפנים לאמריקנים חדשים ולשכנעם שרק הדרך, הערכים, והמסורת האמריקניים ראויים. בזאת הוא שגה מאוד. מקארתור הוסיף לשגות לכל אורך כהונתו: הוא הגדיר אותם כ"עם של בני 12." בשנת 1949 כתב: "האוקיינוס השקט הופך לאגם אנגלו-סקסי".


"הסכנה" הקומוניסטית

בניין הפרלמנט (דייט) בטוקיו


שחרורם מן הכלא של כל האסירים הפוליטיים שהתנגדו ללאומנות הקיצונית ולהשתלטות הצבאית שהובילו את יפן למלחמה תרם רבות לבעיה חדשה שהתעוררה בתקופת הכיבוש. רוב האסירים ששוחררו ונהנו שוב - לאחר תקופה ממושכת של שתיקה - מחופש הדיבור היו שמאלנים שחזרו להביע דעות נחרצות נגד שלטון צבאי-ימני באשר הוא. הם הקימו מחדש את המפלגה הקומוניסטית וניסו להתסיס את האזרחים נגד הכיבוש ונגד השפלת התבוסה. מקארתור הבין את הסכנה משמאל קצת באיחור, אחרי שההפגנות נעשו אלימות ביותר ואף הובילו לניסיונות רצח של מנהיגים יפנים מימין ומשמאל.


התחזקותם של הקומוניסטים הגיעה לשיאה בבחירות הכלליות של ינואר .1949 אך מהר מאוד היא גם הגיעה לקיצה כאשר הקיצונים שבהם דרשו להעמיד את הקיסר למשפט כפושע מלחמה.


בארצות-הברית ובקרב בעלות-בריתה גבר החשש שאי-שביעות רצונם של היפנים והתסיסה המתרחבת נובעים בעיקר מהמצב הכלכלי הקשה. ובתחילתה של שנת 1948 החלה מדיניות ארה"ב כלפי יפן להשתנות. יחד עם מטרות הדמוקרטיזציה של יפן וסילוק כל זכר של המשטר הצבאי, הוחלט גם לקדם את קצב החלמתה של יפן ולהגביר את מהירות צמיחתה הכלכלית. עם פרוץ המלחמה בקוריאה ביוני 1950, מלחמה שנמשכה עד יולי 1953, החלו להתגבש השינויים במדיניות ארה"ב כלפי יפן. הגנרל מקארתור נאלץ לשגר חיילים אמריקנים מבסיסים בתוך יפן כדי לעצור את פלישתה של צפון קוריאה הקומוניסטית לדרום קוריאה.


בהעדרם של החיילים האמריקנים, לא היה מנוס מלהציב יפנים לתפקידי שיטור ושמירה על הסדר הפנימי. 75000 יפנים מונו להגן על יפן בתוך יפן - ארגון שהיה בעייתי מבחינת החוקה שיפן חתמה עליה. רוסיה וצפון קוריאה האשימו את ארה"ב בהקמת צבא ובחימוש מחדש של יפן, האשמות שעוררו דאגה רבה בקרב ארצות שהתעמתו עם יפן במלחמה. ארה"ב עשתה מאמצים ניכרים להפיג את הדאגה וב-8 בספטמבר 1951 נחתם הסכם שלום שנתן ליפן רשות להגן על עצמה בכוחות עצמה, בתוך גבולותיה. ההסכם נחתם בין יפן לבין 49 מדינות מתוך 52 שהשתתפו בוועידת השלום בסן פרנסיסקו. סין ורוסיה הקומוניסטיות סירבו לחתום. בפברואר 1952 חתמו יפן וארה"ב על הסכם אדמיניסטרטיבי שלפיו ארה"ב תמשיך להחזיק בבסיסים צבאיים וחיילים על אדמת יפן ללא הגבלת זמן, במקום הכיבוש שהגיע לסיומו באוגוסט.


ערכים נוספים בהיסטוריה

לקריאה נוספת

  • עשהיי שימבון צוות, The Pacific rivals; a Japanese view of Japanese-American relations, New York: Weatherhill, 1972. ISBN 978-0-8348-0070-0.
  • שילוני, בן-עמי, יפן המסורתית: תרבות והיסטוריה. הוצאת שוקן, 1995. מהדורה מתוקנת ומורחבת 2001.
  • גורדון, אנדרו (2003). היסטוריה מודרנית של יפן. ניו יורק, ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. ISBN 0-19-511060-9.
  • האסגאווה, צוויושי. Racing the Enemy: Stalin, Truman, and the Surrender of Japan. קיימברידג ', תואר שני: הוצאת בלקנאפ של הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 2005. ISBN 0-674-01693-9.
  • Kawai, Kazuo. "American influence on Japanese thinking" Annals of the American Academy of Political and Social Science. כרך א ' 278, 1951: pp. 23–3.
  • שאלר, מייקל. The American Occupation of Japan: the Origins of the Cold War in Asia. New York, Oxford University Press, 1985. ISBN 0195036263. OCLC 11971554.
  • Weisman, Steven R. (1990, April 29). "ליפנים, דגלים והמנון לפעמים מתחלקים". הניו יורק טיימס.
  • Richard B. Finn (1992). הזוכים בשלום: מקארתור, יושידה ויפן שלאחר המלחמה. הוצאת אוניברסיטת קליפורניה. עמ '112–114.

קישורים חיצוניים