הבית המסורתי

מתוך MediaWiki
גרסה מ־10:01, 20 ביוני 2021 מאת Pavel (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "{| |עמוד ראשי >> |נשים ביפן >> |היסטוריה | |הב...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד ראשי >> נשים ביפן >> היסטוריה | הבית המסורתי | האשה המודרנית


נשים עובדות בשדה האורז, צילום, מאה-19

המשפחה ביפן

דורית אופיר

אשה צעירה עוסקת בריקמה, צילום, מאה-19


קבלת הדת הבודהיסטית מסין כללה "עסקת חבילה": בנוסף קיבלה יפן מסין את הקונפוציוניזם, היינו תורה חברתית-פוליטית, בה הערך החשוב ביותר הוא ההרמוניה: זו מתבטאת במבנה המשפחה באופן דומיננטי - המשפחה הנה היחידה החברתית הטבעית והבסיסית, וכל המערכות החברתיות האחרות פועלות עפ"י ובהתאם


מסיבת נשים, ציור מהמאה ה-18

אליה. המשפחה היא גוף היררכי בו הצעירים מצייתים למבוגרים, ונשים מצייתות לגברים. ציות זה מבוסס על כך שכל אחד ואחת מודעים למעמדם/ן ושומרים עליו מתוך דאגה וכבוד הדדיים.


כלומר, ציות נשים לגברים הנו תנאי הכרחי לשמירת ההרמוניה, תפיסה זו שהושלטה בעידן טרום-פמיניסטי ומהווה תפיסה טוטאלית וכוללת מיחידת המשפחה הגרעינית ועד שלטון הקיסר, היא אחד המפתחות להבנת מבנה החברה היפנית ומעמדן הנחות של נשים בתוכה.


קורטזנות, הדפס עץ, מאה-18

השנים חלפו והגענו לעת המודרנית, אבל המהות השתנתה במעט, באופן יחסי, השתנתה בעיקר העטיפה: מסלול ההתפתחות האישית וההשכלה עד סוף בי"ס תיכון שווה לשני המינים. הפיצול הוא בהשכלה הגבוהה ובעבודה: רוב הגברים "מחליקים" בקלות למסלול לימודים, הכשרה ותעסוקה, בשיטה שכונתה "תעסוקה לכל החיים", בעוד רוב הנשים מנותבות למסלולי השכלה ותעסוקה ארעיים, ולרוב מועסקות בעבודות מדרג שני ומטה. חלוקה זו נובעת מבסיס ההנחה החברתית כי נשים תצאנה ממעגל שוק העבודה מיד עם נישואיהן ו/או הולדת צאצא/ית. תפיסת "אישה טובה ואם חכמה" מעודדת נשים לרכוש השכלה ולצאת לעבודה, אך זה רק לזמן קצר, עד אשר ייבנה ה -IE

(=בית ביפנית) הנדרש, שהיינו בית פיזי וקונספטואלי למשפחה גרעינית חדשה. ממציאות לא ממש רחוקה מאתנו, גם ביפן רוב הגברים נעדרים מהבית רוב שעות היום, והאישה מטפלת ואחראית לחינוך הילדים ולעידודם להצליח, מנהלת את משק הבית, כולל משכורת הבעל בד"כ, וכמובן מטפלת בבעל ובכל צרכיו.


האישה "המסורתית"

גיישה נושאת כלי נגינה "שמיסן" הדפס עץ, מאה 19

טקס הבגרות נערך בגיל 10-15 ובגיל 16 לערך נישאו הנשים, (גברים בגיל 20) לרוב ע"י שידוך. האישה עברה לבית משפחת בעלה וקיבלה את שם משפחתו. כלה חדשה הפכה למשרתת של חמותה, ומעמדה בבית היה הנמוך ביותר, והשתפר רק עם לידת הילד/ה.


לגבר הייתה אפשרות לגרשה ע"י הודעה קצרה בכתב, והילדים נותרו ברשותו עפ"י חוק. בגידת אישה דינה מוות, ובאופן לא מפתיע, לא היוותה בעיה בחיי הגברים, ולהפך, אף מוסדה ע"י רובעי זנות ושעשועים.


בין השנים 1600-1867 היא תקופת Edo, יפן הייתה סגורה כמעט, לחלוטין לבאים ויוצאים. תקופה זו היא תקופת שלטון שושלת Tokugawa. שקט מדיני ושגשוג כלכלי יצר מעמד חדש של סמוראים מובטלים, ובמקביל עליית מעמד הסוחרים ושאר אנשיי הערים. אמנם ההיררכיה המעמדית של אצילים וסמוראים כמעמד שליט, והאיכרים, בעלי המלאכה והסוחרים כמעמד נמוך נותרה בעינה אך, המעמדות הנמוכים ובעיקר הסוחרים שגשגו מבחינה כלכלית.


התוצאה הייתה בין השאר התפתחות רובעי השעשועים והזנות באופן חוקי. מבחינה מעמדית כל מי שעבד והתגורר שם נחשב ל-Hinin, היינו "לא אנשים" ומנודים.


קןרטזנות (זונות) היו והרבה ובמעמדות שונים, ומקצוען אכן היה כזה. הנערות נקנו מהוריהן, ובד"כ הובאו מהכפר. ככל שיופיין וכישוריהן היו רבים וגבוהים במעלה, כך מעמדן היה גבוה יותר. האמנות היפנית הקלאסית מרבה לעסוק בחיי נשים ברובעי השעשועים, ורק ידע מוקדם על היצירה יכול לוודא אם מדובר באישה מהוגנת או זונה או גיישה.


גיישה בעיר קיוטו

גיישות היו מיעוט, ובשפה היפנית פירוש המילה הנו "אשת אמנות" . באופן הזר ביותר למחשבה המערבית, הרי שהגיישה סיפקה דווקא את הרומנטיקה, התחכום והאלגנטיות בחיי הגבר. בחברה בה הנישואין הם לרוב ע"י שידוך למטרות סדר חברתי והמשכיות קיומית, הפכה גיישה למושא מבוקש, אך רק לבעלי אמצעים היה אפשרות לרכוש את שירותיה. הכשרתה של גיישה הייתה ארוכה ומורכבת: היא שרה, רקדה, נגנה על שאמיסן (כלי נגינה הדומה לגיטרה), הייתה רהוטה בשיחה, מעודכנת ומתמצאת בתחומיי החיים השונים, מפוליטיקה דרך אמנות וכולי. הופעתה החיצונית הייתה מפוארת ומושכת: קימונו ססגוני, סיכות צבעוניות בשיערה, קבקבים גבוהים וכמובן איפור כבד עד מאוד.

נשים עובדות במטווית משי, הדפס עץ, סוף המאה ה-19

בהיות הגיישות הנשים היפות, האלגנטיות והמתוחכמות ביותר,הן היו הבולטות ביותר ומכאן ההתייחסות הרבה למושג זה. חשוב לציין כי רובן חיו חיים קשים ומשעבדים לעבודתן ומתו בגיל צעיר. בשנת 1890 היוו נשים כחצית מכוח העבודה הפעיל ביפן. עובדה זו אינה סותרת את הניצול האנושי, התנאים המחפירים, שעות העבודה הרבות והניצול המיני. הכסף עבר מהמעסיקים לאבותיהן האיכרים או הסמוראים.


ערכים נוספים בנשים ביפן


לקריאה נוספת

  • Aoki, Debora. Widows of Japan: An anthropological perspective (Trans Pacific Press, 2010).
  • Bardsley, Jan. Women and Democracy in Cold War Japan (Bloomsbury, 2015) excerpt.
  • Bernstein, Lee Gail. ed. Recreating Japanese Women, 1600–1945 (U of California Press, 1991).
  • Brinton, Mary C. Women and the economic miracle: Gender and work in postwar Japan (U of California Press, 1993).
  • Copeland, Rebecca L. Lost leaves: women writers of Meiji Japan (U of Hawaii Press, 2000).
  • Faison, Elyssa. Managing women: Disciplining labor in modern Japan (U of California Press, 2007).
  • Gayle, Curtis Anderson. Women's history and local community in postwar Japan (Routledge, 2013). excerpt
  • Gulliver, Katrina. Modern women in China and Japan: Gender, feminism and global modernity between the wars (IB Tauris, 2012).
  • Hastings, Sally A. "Gender and Sexuality in Modern Japan." in A Companion to Japanese History (2007): 372+.
  • LaFleur, William R. Liquid Life: Abortion and Buddhism in Japan (Princeton UP, 1992).
  • Patessio, Mara. Women and public life in early Meiji Japan: The development of the feminist movement (U of Michigan Press, 2020).
  • Robins-Mowry, Dorothy. The hidden sun: Women of modern Japan (Westview Press, 1983)
  • Sato, Barbara. The New Japanese Woman: Modernity, Media, and Women in Interwar Japan (Duke UP, 2003).

קישורים חיצוניים