הבדלים בין גרסאות בדף "חרב"

מתוך MediaWiki
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 132: שורה 132:
  
 
בתום מלחמת העולם השניה, הורו שלטונות הכיבוש על השמדת כל החרבות היפניות, אולם הודות להתערבותם של מספר אנשים בעלי השפעה, ובעזרתו של הקולונל קאדוול (Cadwell) הוסרה הגזרה. מאז תום הכיבוש פורח המסחר בחרבות יפניות, איכותן יוצאת הדופן, יופיים ונדירותן, הביאו לביקוש רב ולמחירים גבוהים.
 
בתום מלחמת העולם השניה, הורו שלטונות הכיבוש על השמדת כל החרבות היפניות, אולם הודות להתערבותם של מספר אנשים בעלי השפעה, ובעזרתו של הקולונל קאדוול (Cadwell) הוסרה הגזרה. מאז תום הכיבוש פורח המסחר בחרבות יפניות, איכותן יוצאת הדופן, יופיים ונדירותן, הביאו לביקוש רב ולמחירים גבוהים.
 +
 +
 +
 +
אמנות יצור החרב היפנית לא חלפה מן העולם. מספר קטן של נפחים ומלטשים, פועלים היום ביפן, משתמשים בטכניקות עתיקות, ומייצרים חרבות נפלאות.
  
 
<gallery widths=150px heights=150px mode="packed-hover">
 
<gallery widths=150px heights=150px mode="packed-hover">
שורה 139: שורה 143:
 
Image:878.jpg| ידיות סכין קטנה kozuka
 
Image:878.jpg| ידיות סכין קטנה kozuka
 
</gallery>
 
</gallery>
 
 
אמנות יצור החרב היפנית לא חלפה מן העולם. מספר קטן של נפחים ומלטשים, פועלים היום ביפן, משתמשים בטכניקות עתיקות, ומייצרים חרבות נפלאות.
 
 
  
  

גרסה מ־14:26, 24 באפריל 2021

עמוד ראשי >> אומנויות >> חרב | עץ ולכה | נצקה | קרמיקה | טקסטיל | נייר | צעצועים
לוחמים יפנים, קטע ממגילה

אלי לנצמן

החרב

פסל "הניוה", מאה - 4, לוחם עוטה שריון עם חרב ברונזה


חרבות ברונזה הגיעו מהיבשת ליפן בשנים שלפני הספירה, ונתגלו בחפירות באתרי קבורה מהתקופה המוקדמת. החרב התקדשה בדת השינטו כאחת משלושה פריטים שהם סמלי המלכות של קיסרי יפן.


חרש ברזל בעת העתיקה רוקע חרב


חרב הברזל הגיעה ליפן מסין וקוריאה במאה ה- 3 לספירה והחלה להיות מיוצרת שם רק במאה ה- 8 כמוצר בעל ערך שימושי ואומנותי. החרב היפנית ודרך יצירתה הם מעשה אמנות המייצגים את הרוח היפנית. להב החרב וליטושה המיוחד, היא יצירה אסתטית ובעלת תכונות חומר משובחות . אין פלא כי הנפח היפני חותם לעתים בשמו על ידית הלהב, בדומה לחתימה של הצייר על ציוריו.


נפח החרבות היפני היה בעל מקצוע ואמן בעל חשיבות רבה לקהילה, שכן יכולת ההישרדות של הקהילה במאבקים תלויה בו. מעמדו היה מקודש, ולפני שניגש למלאכתו הוא היה מטהר עצמו ולובש בגד של כוהן שינטו.


במשך ההיסטוריה היו ביפן כמאתיים אסכולות או משפחות של יוצרי חרבות, כ- 120 מהם בתקופת החרב העתיקה (Koto) ו- 80 בתקופת החרב החדשה (Shinto). כל משפחה שמרה בקנאות על סודות יצירת החרב המושלמת.


חישול החרב היפנית הוא תהליך ארוך ורב-שלבי שפותח משך הדורות והועבר ממורה לתלמיד. ניתן לומר כי צורת חישול החרב כיום, זהה לזו שבה השתמשו לפני כ- 800 שנים, והן נחשבות לטובות בעולם.

להבי חרב מלוטשים

על מנת ליצור חרב קשה, גמישה וחדה, פותחו שיטות היתוך, בכבשנים של פחם עץ והזנת אויר באמצעות מפוחים גדולים, בהם השיגו חום של יותר מאלף מעלות. הברזל מותך מהעפרה ונוצרת מעין עוגה ספוגית של ברזל עתיר פחמן. בהמשך התהליך, באמצעות מכות פטיש על הברזל החם, מרדדים את פיסת הברזל, מקפלים אותה לשתים, מצמידים אותה במכות פטיש למסה בודדת אחת, וחוזרים ומרתכים את פיסת הברזל פעם נוספת בתנור החם.


תהליך זה של רקיעה, קיפול וחימום, החוזר על עצמו מספר רב של פעמים, מקטין את אחוז הפחמן. החומרים ה"זיהומים" שהיו מצויים בפלדה בתחילת התהליך, מקבלים מבנה מיקרוסקופי דק ועדין, הם אינם מפריעים לתכונות המטלורגיות, ונותנים לחרב את המרקם האופייני המיוחד שמתגלה לאחר ההשחזה.


גרעין הלהב עשוי פלדה המכילה 0.2% פחמן, השכבה החיצונית של הלהב מכיל כ-0.7% פחמן, והמעטפת עשויה מפלדה בעלת ריכוז פחמן גבוה, אותה ניתן לחסם, כך שיתקבלו תכונות של קושי וחוזק באזור הלהב, יחד עם תכונות של גמישות.

השלב הבא של החישול הוא הפשוט ביותר, מוט הברזל שתוכו רך ושכבתו החיצונית קשה, מעובד לצורת החרב ומקורר בהדרגה.


הנסיך שוטוקו נושא "חרב תלויה"
Tachi, מאה - 14 , אורך 66 ס"מ


הטיפול התרמי שניתן בהמשך, נותן לפלדת החרב את הקשיות שתאפשר לה לחתוך חומרים רכים ממנה, מבלי להתעקם, להישבר ולהישחק. כמו כן הוא מאפשר ליצור את קו הלהב (Hamon) ולקבל את הדוגמאות הקישוטיות בצורת ערפלים (Nioi) שנותנות ללהב את יופיו המיוחד, והוא קנה מידה להערכת החרב.



משחיז החרב הוא בעל מלאכה נוסף המביא את החרב למידת השחזה וליטוש, שהיא מעבר לצורך המעשי. החרב, עבור היפנים, היא מעשה אומנות ויש למרקה ולהשחיזה, כך שקו החיתוך יהיה מרכזי בדיוק, ושכל קווי המתאר יהיו רציפים ואחידים וידגישו את איכות עבודתו של הנפח.


מאפייני החרב היפנית

.1 בהשוואה לחרבות מתרבויות אחרות, החרב היפנית מתוחכמת יותר, הן בתהליך יצור הפלדה, והן בריקוע בשכבות ובטיפול התרמי, דבר הנותן לחרב גרעין רך וגמיש ועטיפה קשה.

.2 בכל השלבים נדרשים בעלי המלאכה להשתמש בחושיהם , ולא במכשירי מדידה, דבר הנותן לחרב את אופייה האישי והאומנותי.

3 . החרב מציגה נאמנה את שלושת יסודות האסטטיקה היפנית:

  • ה"ואבי" (Wabi), מיוצג בשימוש בברזל, חומר פשוט ובסיסי, ובעובדה שהנדן והקת עשויים מחומרים פשוטים.
  • ה"סאבי" (Sabi), מיוצג בברזל שהוא חומר מחליד ומתיישן במהירות, והן בקו הלהב (Hamon) המייצג ים, גלים ואופק.
  • ה"יוגן" (Yugen), מיוצג במרקם המתכת ובדוגמאות הקישוטיות, בהם ניתן להבחין במאמץ רב, לאחר מירוק החרב לרמת ברק גבוהה.


סקירה היסטורית

פגיונות קצרים

חרבות בעלות איכות נוצרו ביפן החל מהמאה השמינית לספירה, אולם החרבות הטובות יותר נוצרו בשנים 1600-1050 , חרבות מתקופה זו נקראות "חרב עתיקה " (Koto) . בתקופה זו הפכה החרב לגורם משמעותי בשדה הקרב, המשתווה לחץ וקשת.


בתקופת קמקורה (Kamakura) היוו הפרשים את חוד החנית של המערכה היפנית. החרב התלויה "טאצ'י" (Tachi), בעלת להב אחד, ששמשה בעבר כחרב טקסית, נמצאה מתאימה. על מנת שתהיה יעילה בקרב, תוך כדי דהירה, היא הוארכה לאורך של מטר עד מטר וחצי. היא גם לא לוטשה, על מנת למנוע ההבזק בשמש.

חרב ארוכה (104 ס"מ) וקצרה (66 ס"מ), מאה - 16


כן פותחו הכידונים, להב של חרב הנעוץ בקצהו של מוט באורך של כ- 2 מ'. כידון עם ראש להב ישר נקרא יארי (Yari), ועם ראש להב כפול מעוגל נקרא נגינטה (Naginata).

לכלי נשק אלו נלווה ה"טאנטו" (Tanto), פגיון קצר באורך של כ- 30 ס"מ, ששימש לקרב פנים מול פנים.

מיאמוטו מוסשי, איש הזן, הצייר והלוחם, מאה - 16

המאה ה- 14 הייתה תקופה של יריבות בין האצילים הפאודלים. סכסוכים אלו גרמו לביקוש רב לחרבות, שבתי המלאכה הקיימים לא יכלו לספקו. ביקוש יתר זה גרם לירידה באיכות , משום שהכמות הייתה חשובה יותר מהאיכות, דבר שגרם להעלמות טכניקות עתיקות, שבחלקן לא שוחזרו עד היום.


בתקופה זו השתנו צורות הלחימה, חשיבות הפרשים ירדה ואת מקומם תפס חיל הרגלים. נדרשה חרב קצרה יותר, כך הופיעה ה"קאטאנה" (Katana), קצרה יותר מה"טאצ'י", אך רחבה ומסיבית יותר, על מנת שתוכל לחדור מבעד שריון האויב.


במקום ה"טאנטו", הפגיון הקצר של הפרשים, התפתח ה"ווקיזאשי" (Wakizashi), חרב קצרה באורך של 60 ס"מ, ששימשה כפגיון וכנשק חליפי ל"קאטאנה". זוג החרבות, הארוכה והקצרה שהיו הנשק המקובל של הסמוראי, נקראו בשם דאי-שו (Dai-sho).

תקופת ה"חרב העתיקה" הייתה תור הזהב של החרב היפנית. מרבית הלהבים המוגדרים היום כ"אוצר לאומי" ביפן, הם מתקופה זו.


"חרב חדשה" (Shinto), הוא שמם של חרבות שנוצרו במאות .18-17 בתקופה זו בעידוד האצילים, ה"דאימיו" (Daimyo) החלו נפחים מקומיים מייצרים חרבות כשהם משחזרים את טכניקות העבר. בעת זו הובא ליפן ברזל מסוג חדש והתפתחה טכניקה חדשה של חריטה שאפשרה עיטור החרבות.


תקופת "אדו" (Edo) הייתה עת של שלום. העדר מלחמות פנימיות, לא אפשר לבחון את איכותם בשדה הקרב, כך ובמאה ה-18 נבחנו החרבות באמצעות הוצאה להורג של עבריינים.

כלומר "חרב חדשה חדשה". בעת זו נעשה ניסיון להחיות את איכות החרב ולהשוותה לאיכות החרב העתיקה.

חרב "חדשה חדשה", מאה- 19
הגיאוגרף אינו טאדקטה
פגיונות קצרים עם סכינים נלווים


נפח חרבות בשם מסהידה (Masahida) שחי בעיר אדו, הותיר תיאורים ורישומים, תוצאה של מחקר והתחקות, בניסיון לשחזר תהליכים ולהגיע לאיכות חרבות של העת העתיקה. חרבותיו שלו ושל תלמידיו היו בעלי איכות, אך לא הגיעו לרמתם של החרבות מתקופת קמקורה.


החרב המודרנית (Gendaito) - בתקופת מייג'י חל איסור על יצור ונשיאת חרבות, אולם הקיסר שגילה עניין אישי בחרבות אפשר למספר קטן של נפחי חרבות להמשיך בעבודתם, על מנת לשמר על המסורת העתיקה. בתקופה זו עבר הדגש מיצור חרבות לאיסוף, מסחר וקטלוג החרבות לשם שימור במוזיאונים.


בתום מלחמת העולם השניה, הורו שלטונות הכיבוש על השמדת כל החרבות היפניות, אולם הודות להתערבותם של מספר אנשים בעלי השפעה, ובעזרתו של הקולונל קאדוול (Cadwell) הוסרה הגזרה. מאז תום הכיבוש פורח המסחר בחרבות יפניות, איכותן יוצאת הדופן, יופיים ונדירותן, הביאו לביקוש רב ולמחירים גבוהים.


אמנות יצור החרב היפנית לא חלפה מן העולם. מספר קטן של נפחים ומלטשים, פועלים היום ביפן, משתמשים בטכניקות עתיקות, ומייצרים חרבות נפלאות.


אביזרי החרב מעוטרים ביופי רב ובטכניקות שונות.

  • הנדן (Saya) - עשוי משתי יחידות עץ ארוכות, מגולפות בחלקן הפנימי ומוצמדות, על מנת לאכלס את החרב. לרוב הן מכוסות בשכבות של לכה שחורה.
  • הניצב (Tsuka) - בדומה לנדן עשוי משתי יחידות עץ מגולפות ומודבקות. לרוב הן עטופות בעור דג התריסנית, ועטוף בחבל קישוטי. אביזר מתכת קישוטי (Menuki) עוזר להצמיד את
  • פושי (Fuchi) - חישוק מתכת מעוטר, הנמצא בפתח הנדן ועוזר להצמיד את שתי יחידות העץ.
  • קאשירה (Kashira) - תושבת מתכת מעוטרת, הנמצאת בקצה העליון של הניצב ועוזרת בהצמדת חלקי הניצב.
  • טסובה (Tsuba) - מגן להב החרב, דסקית מתכת בקצה הניצב, בקטר של כ - 8 ס"מ, המאפשרת הגנה על היד ואחיזה טובה יותר של החרב. היא גם עוזרת באיזון שווי המשקל של החרב.

הטסובה בצורותיו השונות והעיטורים בשלל טכניקות, היא אביזר החרב המקובל ביותר על האספנים במערב.



במרכז הטסובה נמצא חריץ מאורך המשמש כתושבת ללהב. לעתים קיימים שני חריצים נוספים המשמשים לאחיזת שני אביזרים נלווים:

  • הקוגאי (Kogai), שפוד מתכת קצר, העוזר בסדור מקלעת השער המיוחדת של הסמוראי, והקוזוקה (Kozuka), סכין קצרה מנותקת מהלהב, מושחזת היטב, ומשמשת למטרות שונות.

השריון

לוחם עוטה שריון
יצרן שריונות בעת העתיקה
שריונות עתיקים


השריון המגן על גוף הלוחם היפני הוא שימושי וססגוני ובא להעיד על עושרו ומעמדו של הלוחם.


במאות 9 - 14 התפתח שריון -קשקשים עבור פרשים (Oyoroi), העשוי מלוחיות מתכת או עור מצופים בלכה, המחוברות יחדיו על ידי פתילים שזורים ממשי או מעור. השריון כלל מגני חזה, מגני ידים ורגליים.


הראש מוגן בקסדת מתכת המעוטרת בפיסות מתכת בצורת קרניים. לעתים מכסה מסכת ברזל את הפנים ומוסיפה לדמות הופעה מאיימת.

כאשר עובר הדגש ממלחמת פרשים לקרבות רגליים, מתפתח סגנון קל יותר של שריון (Domaru).

השימוש בכלי נשק חם החל מהמאה ה- 16 הביא להתקנתו של שריון המחוזק בלוחות מתכת, להגנה על החזה, בפני כדורי רובים.



קסדות ברזל
שריון מתכת להגנה בפני כדורי רובה
תלבושות וכלי נשק מתקופות שונות
תלבושות וכלי נשק מתקופות שונות

ערכים נוספים באומנויות

לקריאה נוספת

  • [1], אריה קוץ באתר וויקיפדיה
  • אדריכלות ביפן, יפן טורי – השער ליפן
  • קורן לאונרד, "וואבי-סאבי לאמנים, למעצבים, למשוררים ולפילוסופיה", (ספר), הוצ' תל אביב: אסיה, 2003.

קישורים חיצוניים