מוסיקה

מתוך MediaWiki
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד ראשי >> תיאטרון >> נו | קאבוקי | בונראקו | מוסיקה | ריקוד


גאגאקו, מוסיקת חצר הקיסר

מוסיקה

ד"ר אורי אפשטיין

נגני בוגאקו


התיעוד הקדום ביותר לקיומה של מוסיקה ביפן מצוי בין ממצאים ארכיאולוגיים בשם הניוה, שנחשפו מן המאה החמישית - פסלוני קבורה עשויים חימר בדמות זמרים, רקדנים ונגן בכלי מיתרים מסוג הקוטו - ציתר מוארך.


המוסיקה היפנית האומנותית העתיקה ביותר המבוצעת עד ימינו ראשיתה במאה ה- 7-8 : מוסיקת חצר הקיסר הקרויה גאגאקו (Gagaku). ברפרטואר זה יש מרכיבים מוסיקליים שמקורם בסין ובקוריאה, מלבד מוסיקה שמקורה ביפן עצמה. הגאגאקו כולל:


אבוב-במבוק, Hichiriki

1. מוסיקה טקסית חילונית לתזמורת הקרויה קאנגן (כלי נשיפה- kan , כלי פריטה-gen); מחול טקסי חילוני עם מוסיקה תזמורתית הקרויה בוגאקו (Bugaku) - שניהם על יסוד מקורות סיניים וקוריאניים; מוסיקה קולית יפנית מקורית משני סוגים עם כלים: סאיבארא (Saibara) - שירים המבוססים על שירי עם יפניים עתיקים, בעיבוד אומנותי לפי סגנון התקופה; רואיי (Roei) - שירים לפי טקסטים סיניים קלאסיים בהיגוי יפני.

2. מוסיקה פולחנית ממקורות יפניים עתיקים לטקסי דת השינטו, שהחשוב בהם קרוי קאגורה.


יצירות הגאגאקו, כפי שהגיעו אלינו, עוצבו בעיקר במאות ה -11 - 9 , אחרי עיבוד ושינוי של המרכיבים הסיניים והקוריאניים, שחדרו ליפן כמאה שנה קודם לכן, לפי עקרונות האומנות של יפן.


אורגאן-פה, Sho

כלי הגאגאקו: חליל צד עשוי במבוק (Ryuteki), אבוב-במבוק (Hichiriki), אורגאן-פה (Sho) , ציתר מוארך בעל 13 מיתרי משי (קוטו Koto), לאוטה קצרת צואר בעלת ארבעה מיתרי משי ביווא (Biwa), תופים שונים, גונג, ובקאגורה גם קוטו יפני בעל 6 מיתרים (Wagon), ומקשי עץ.


ציתר מאורך, Koto

זמרה פולחנית בודהיסטית - שומיו (Shomyo) - החלה להיווצר במחצית השניה של המאה ה- 6, על פי טקסטים של מקורות הודיים שהגיעו ליפן דרך סין.


לאוטה קצרת צואר, Biwa

במאות ה-16- 13 החלו להיווצר סוגי מוסיקה יפניים מקוריים שבהם לא שלטו עוד השפעות המוסיקה של יבשת אסיה. זמרה אפית על מעשי הגבורה של לוחמי השליטים הצבאיים ממשפחת הייקה, עם נגינת ביווא, היא הצורה הראשונה של סגנון זמרה נאראטיבי.


בזמרה האפית התפתח במאה ה-15 סגנון מקצבי מוטעם יותר הקרוי סאטסומא-ביווא על שם משפחת שליטים צבאיים בקיושו, האי הדרומי של יפן. סגנון לירי יותר, צ'יקוזן-ביווא, המפתח יותר את המרכיב הכלי, נוצר בסוף המאה ה- 19 .


בתיאטרון ה"נו", שנוצר במאה ה- 14, משולבים במכלול אומנותי אחד טקסט פיוטי, מוסיקה, משחק ומחול. המוסיקה כוללת זמרת סולו מפי השחקנים, זמרת מקהלה, חליל צד עשוי במבוק, שני תופים שונים דמויי שעון חול (Tsuzumi) ותוף מקלות שטוח.


נגני תיאטרון "נו"


בקרב המעמד הבינוני העירוני, שהחל להתפתח מתחילת המאה ה-17, נוצרו צורות מוסיקליות חדשות. במוסיקה לקוטו יצר יאטסוהאשי קנגיו (Yatsuhashi Kengyo) סגנון נגינת סולו עם זמרה, שצורתה צורת מחרוזת שירים הקרויה קומי-אוטא (Kumi-uta). כן נוצרו יצירות לקוטו, שהן ואריאציות על נושא, מסוג הקרוי דאן-מונו (Dan-mono).


מנגנים בשאמיסן, Shamisen


השאמיסן (Shamisen), לאוטה ארוכת צואר בעלת שלושה מיתרי משי, הגיע ליפן מאוקינאווה בסוף המאה ה - 16. הוא שימש תחילה לליווי זמרה נאראטיבית. איקוטא קנגיו (Ikuta Kengyo) שילב במחצית השניה של המאה ה -17 את השאמיסן בנגינת הקוטו.

מוסיקה לירית לשאמיסן נוצרה תחילה בצורת קומי-אוטא, כמו בקוטו. מצורה זאת התפתחו שירים ליריים עצמאיים הקרויים ג'י-אוטא (Ji-uta). שילוב של שאמיסן בכלי הנגינה של תיאטרון ה"נו",ליווי זמרה לירית במחזות ריקודיים של תיאטרון הקבוקי, נקרא נאגא-אוטא (Nagauta). השאמיסן חדר לתיאטרון הקאבוקי ולתיאטרון הבובות ככלי נגינה מרכזי.


נגני נאגא-אוטה

בקאבוקי משמש השאמיסן, עם זמרה נאראטיבית, ליווי למחזות ריקודיים. למחזות עלילתיים משמיעים נגני נאגא-אוטא ליווי הנקרא מוסיקת גזא (Geza), עם כלי נשיפה, כלי הקשה וכלים המשמשים ליצירת אפקטים שונים. ליווי זה נעשה מחדר מוסיקאים שמשמאל לבימה. בתיאטרון הבובות מלווה נגן שאמיסן את המספר המשמיע את תפקיד הנפשות הפועלות ואת מהלך העלילה בזמרה נאראטיבית.

נזירים בודהיסטים נודדים מנגנים בשאקוהאצ'י

חליל הבמבוק האנכי שאקוהאצ'י (Shakuhachi) התפתח בסוף המאה ה-16 מכלי שבידי נזירים בודהיסטיים נודדים לנגינת מוסיקה אומנותית חילונית, בנגינת יחיד וגם בהרכב עם קוטו ושאמיסן.


למן המחצית השניה של המאה ה-19משמשת ביפן גם מוסיקה מערבית, תחילה כמוסיקה צבאית, אחר כך כשירים להוראה בבתי ספר, במשולב עם מרכיבים יפניים מסורתיים, ולבסוף כמוסיקה אומנותית לסוגיה, במקביל למוסיקה המסורתית הממשיכה להתקיים בכל התחומים, אם בטוהרתה ואם במשולב עם מרכיבים מערביים.


נגינת קוטו במאה ה-19

עולם הצלילים של המוסיקה היפנית נשמע באופן שונה לחלוטין מעולם הצלילים של המוסיקה המערבית. עוצמת הצלילים חלשה, אין צלילים חזקים מאוד כמו בתזמורת סימפונית. המוסיקה מבקשת להרשים בדקויותיה, ובאה לידי ביטוי בהבדלים דקים של "צבע" ובעוצמות צליל שונות.


תוף גדול, Taiko

אין במוסיקה היפנית מגמת הפתעה,והיא פונה לאדם המרוכז בקשב מלא, ללא שינויי צלילים מפתיעים, על מנת שיוכל להבחין באותן דקויות מוסיקליות.


נושאי המוסיקה עוסקים רבות בעולם הטבע ובתופעות טבע, ומבקשים להדגיש את רגשות האדם נוכח הטבע, ולא את הטבע במישרין.


ערכים נוספים בתיאטרון


לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים