טכס תה

מתוך MediaWiki
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד ראשי >> תרבות הפנאי >> תכס תה | איקבנה | בונסאי | אוריגאמי | משחק גו | מזון ובישול


טכס תה

טכס התה (Cha-no-yu)

דניאל צורי

"ביתן הזהב"


טכס התה, "צ'ה-נו-יו" שפירושו "המים החמים של התה" התפתח ביפן לריטואל של זיכוך הנפש והתעלות רוחנית, ומכונה גם בשם "סאדו" (Sado) "דרך התה". בסין במאה השמינית ראו בתה משקה בעל סגולות מרפא. מאוחר יותר גילו נזירי הזן, אשר ישבו במדיטציה שעות רבות, את סגולות התה כמשקה מעורר שאינו מכהה את החושים.


"ביתן הכסף"

התה הובא מסין ליפן במאה ה-12 על-ידי הנזיר הבודהיסטי אייסאי, הידוע כאבי כת הזן ביפן. במאות הבאות התחבב התה על נזירי הזן ביפן, אשר נהגו ללגום ממנו בצוותא.


הנזיר סן-נו-ריקין

החל מהמאה ה-15 התפתח טכס התה לאירוע פורמלי ומסוגנן. התה, וכל הקשור בו, נעשה גורם חשוב בהתפתחות ערכי היופי היפני. באותה עת עוצבו שני סגנונות מנוגדים: האחד אלגנטי ועשיר, והשני צנוע ו"דל". טכסי התה ה"עשירים" נערכו בהדר בקרב בני המעמד השולט, אשר שכר מומחי תה ואומנים, שסייעו ביצירת אוירה נאותה בצביון סיני.


הטכסים נערכו בגנים נרחבים ובביתנים מפוארים במעמד מספר רב של אורחים. "ביתן הכסף" ו"ביתן הזהב", שניים מהמפורסמים באתרים בעיר קיוטו, עם הגנים הנהדרים שלהם, ארחו מסיבות תה.


בית תה

הגישה השניה הייתה מתונה, רשמית, ומוגדרת בכללים קפדניים. נזיר-זן בשם סן-נו-ריקיו (Sen norikyu 1491-1521) פיתח את כללי טכס התה בסגנון ה"דל" שהדגישו את היופי שבפשטות ובקרבה לטבע. הכללים שהציב סן-נו-ריקיו הוגדרו מאוחר יותר כ"ואבי" (Wabi), היופי שבבדידות וחיים פשוטים בטבע: בקתת איכרים

צנועה בהרים בניגוד לארמון מפואר, ו"סאבי"(Sabi), היופי המצוי בכלי או חפץ עתיק שניכרים בו סימני הזמן.


קובה עם סדור פרחים

טכס התה נערך בביתן קטן וצנוע בגן, בין עצים ומים. בית התה דומה לבקתת איכרים, קירותיו עץ, דלתות נייר, הגג במבוק והרצפה מחצלת גבעולי קש האורז (Tatami). חדר התה קטן,כשלושה מטרים מרובעים, ואין בו רהיטים. העיטורים היחידים הם מגילה מצוירת בדיו שחורה, התופסת מקום של כבוד בגומחה הבנויה למטרה זו (Tokonoma), ואגרטל במבוק עם סדור פרחים צנוע. למקום אווירה של פשטות כפרית.


שביל מרוצף המוביל לבית תה

הדרך המובילה לבית התה עוברת בגן ששביליו מרוצפים באבנים ש"כאילו הונחו באקראי", רמז לרתיעת הזן מדרך המחשבה השכלתנית. הכניסה לבית התה היא דרך פתח צר ונמוך, המאלץ את האורח להסיר החרב ולהתכופף, רמז לשחרור ממעמד וגאווה.


פתח כניסה לבית התה

המארח שופך מים בקומקום ברזל על תנור גחלים קטן, אבקת תה (Matcha), המאוכסנת בכלי קטן עשוי חמר או לכה (Cha-ire), מועברת לצלוחית התה (Chawan) באמצעות כפית במבוק (Chashaku), המארח יוצק עליה מים חמים ומקציף את אבקת התה, לכל אורח, באמצעות בוחשן במבוק קטן(Chasen). לעתים מוגשות גם עוגיות או ארוחה צמחונית קלה. הכלים "פשוטים", עשויים מחומרים טבעיים ומעוצבים ברוח ה"ואבי-סאבי".


התה הירוק טעמו מריר, אבקת התה כשהיא מתמוססת ונבחשת במים הרותחים, יוצרת משקה סמיך המדיף ריח מיוחד. המשתתפים בטכס לוגמים מהתה בתנועות איטיות וקבועות המוגדרות בקפדנות.


צלוחית (ספל) תה בסגנון "ראקו" שחור

עיניהם נחות על צלוחית התה שבידיהם, חולפות על קירות החדר ונחות על המגילה המצוירת התלויה בקובה, ועל סדור הפרחים. תערובת התה שווה תמיד, אולם האווירה שונה בכל אירוע. טכס התה דורש, שהמארח המומחה יסדר את חדר התה באופן שיימצאו בו כל היסודות הדרושים ליצירת אווירה מתאימה. עליו לספק, לא רק את דרישות הטעם שלו, אלא לעמוד גם במבחן עיניהם הקפדניות של האורחים.


כל אביזר חייב להביע תחושת שלווה פנימית ועמוקה. כך לי במבוק בטכס התה, בוחשן, מצקת וכפית והמעשה הפשוט לכאורה של "לגימת תה" הפך, בהשפעת כת הזן, לאמנות בה מתקיימים ארבעה עקרונות רוחניים: הרמוניה (Wa), כבוד לזולת ולאמנות (Kei), טוהר בגוף וברוח (Sei), ושלווה (Jaku).


הקצפת התה הירוק


כיום, שתי האסכולות הגדולות של טכס התה הן: Urasenke ו- Omotesenke, שנוסדו על ידי צאצאיו של סן-נו-ריקיו. בהשפעת בתי ספר אלו, ואחרים, נלמד היום טכס התה בארצות רבות, גם מחוץ ליפן. גברים ונשים כאחד מעריכים את טכס התה כחוויה אסתטית ורוחנית, ואילו כלים המשמשים בטכס התה מוערכים כחפצי אומנות נדירים.

טכס תה הנערך בגן

ערכים נוספים בתרבות הפנאי

לקריאה נוספת

  • Elison, George (1983). Kodansha Encyclopedia of Japan (Vol. 3 ed.). Tokyo: Kodansha. ISBN 0-87011-623-1. "History of Japan", section "Azuchi-Momoyama History (1568-1600)", particularly the part therein on "The Culture of the Period".
  • Freeman, Michael (2007). New Zen: the tea-ceremony room in modern Japanese architecture. London: 8 Books. ISBN 978-0-9554322-0-0. Archived from the original on 2018-05-11.
  • Pitelka, Morgan (2003). Japanese Tea Culture: Art, History, and Practice. London: RoutledgeCurzon.
  • Kakuzo, Okakura (1977). The Book of Tea. Tokyo: Tuttle. ISBN 9781605061351.
  • Kakuzo, Okakura (2012). The Illustrated Book of Tea. Chiang Mai: Cognoscenti Books. ASIN B009033C6M.
  • Sadler, A.L. (1962). Cha-No-Yu: The Japanese Tea Ceremony. Tokyo: Tuttle.
  • Surak, Kristin (2013). Making Tea, Making Japan: Cultural Nationalism in Practice. California: Stanford University Press.
  • Tanaka, Seno; Tanaka, Sendo; Reischauer, Edwin O. (2000). The Tea Ceremony (2nd ed.). Tokyo: Kodansha International. ISBN 4-7700-2507-6.
  • Tsuji, Kaichi (1981). Kaiseki: Zen Tastes in Japanese Cooking (2nd ed.). Tokyo: Kodansha International. ISBN 0-87011-173-6.
  • Prideaux, Eric (26 May 2006). "Tea to soothe the soul". The Japan Times. Archived from the original on 2017-03-19.
  • Honda, Hiromu; Shimazu, Noriki (1993). Vietnamese and Chinese Ceramics Used in the Japanese Tea Ceremony. Oxford: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-588607-8.
  • Murase, Miyeko, ed. (2003). Turning point: Oribe and the arts of sixteenth-century Japan. New York: The Metropolitan Museum of Art.


קישורים חיצוניים