ג'ודו

מתוך MediaWiki
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד ראשי >> אומנויות לחימה >> סומו | ג'ודו | קראטה | איקידו | קשתות | קנדו | נינג'וצו


המקור הקדום "ג'וג'וצו"

נח גרוס

ג'ודו

אימון ג'ודו


ג'ודו היא אחת מאומנויות הלחימה היפניות הפופולריות ביותר ביפן ומחוצה לה, והיא ספורט אולימפי רשמי משנת .1964


ג'ודו שפירושו "הדרך הרכה", התפתח מצורה מוקדמת של אומנות לחימה בידיים ריקות אשר נקראת ג'וג'וצו ("טכניקת הרכות"), אשר נלמדה מהיבשת האסיאתית. ג'ודוקה (אלה העוסקים בג'ודו) מתרגלים טכניקות שונות כגון הטלות, האבקות, והתקפת נקודות תורפה, להגנה עצמית ולתחרויות. אך העיסוק בג'ודו אמור גם לפתח חדות מנטלית וכן לבנות גישה מוסרית נכונה.


ההיסטוריה של הג'ודו מתחילה בטכניקות קרב של יד ריקה, אשר פותחו על ידי לוחמים שנאבקו בשדה הקרב, בתקופת מלחמת האזרחים של יפאן (המאות ה 16-15). כאשר שלום שרר ביפן בתקופת אדו (1600 - 1868), שולבו טכניקות אלה בתוך אומנות לחימה למטרות הגנה עצמית ופיתוח גופני ורוחני בשם ג'וג'וצו, והניבו כ 179 בתי ספר שונים.

אימון ג'ודו

בתקופת מיג'י (1868 - 1912) חלה דעיכה בג'וג'וצו, זאת במקביל לגל של התמערבות ומודרניזציה אשר התרחש ביפן, אך הודות למאמציו של אומן הלחימה המומחה ג'יגורו קאנו (1860 - 1912), לא אבד ידע עתיק זה.


לשיטתו הוא קרא קודוקאן ג'ודו קודוקאן פירושו " מקום ללמוד בו את הדרך". קאנו רצה ליצור שיטה אשר לא תגרום לפציעות ותוביל להתפתחות האישיות והמוסר של העוסק בשיטה.

הוא ביסס את שיטתו על ידע שרכש משיטות מוקדמות, וגדולתו הייתה לא בהמצאת טכניקות חדשות אלה בהתאמת טכניקות קימות למטרותיו.

תחרות ג'ודו


על ידי שילוב הידע הפיזי והפילוסופיה שלמד משיטות הג'וג'וצו חידש קאנו את השיטות שלמד על כל מימדיהם.


באשר לכוח, הוא לא התנגד לשימוש בו אלא לשימוש לא יעיל בו. בעבר אחד ממובניו של "ג'ו" היה האמנות של שיעבוד הגוף לתודעה, וכן כי "רוך שולט בקושי", או "חולשה שולטת בכוח". פרוש זה שימש לקאנו כבסיס לגרסתו שבה "ג'ו" יצג את הפעולה והגישה בה משלב האדם את כוחו עם כוחו של היריב בכדי להביסו.



הרוך הוא עקרון של "וויתור" כשהתנגדות לא מועילה ולא וויתור במובן של כניעה. עלינו לנצל את יוזמתו של היריב: אם הוא דוחף, להגרר עימו ולהוסיף את כוחנו במשיכה, ואם הוא מושך ללכת אתו ולדחוף, בכך אנו מעצימים את כוחנו ומשלבים בו את כוח התקפתו של היריב.


קאנו האמין שהעיסוק בשיטתו יכול לשפר את איכות חייו של אדם וסביבתו, ופעל להפצת השיטה גם מחוץ ליפן. מאמציו נשאו פרי וב 1952 נוסדה הפדרציה הבן לאומית לג'ודו. בשנת 1998 היו חברות בה 177 מדינות.


אימון ג'ודו


הטכניקות (וואזה) בקודוקאן ג'ודו נחלקות לשלושה סעיפים: הטלות (נאגה וואזה), האבקות (קאטאמה וואזה), והתקפת נקודות תורפה (אטמי וואזה).

בהטלות ובהאבקות משתמשים בתחרויות , אך באטמי וואזה משתמשים באימונים בלבד. זריזות היא הכרחית, ותנועות הג'ודו הן משוחררות וטבעיות. בתחרויות הג'ודו כיום, הקרב מתחיל לאחר ששני המתחרים קדים אחד לשני והשופט מסמן להם להתחיל . ביצוע מוצלח של הטלה, אחיזה על הקרקע, חניקה, או בריח, מזכה את המבצע בנקודה מלאה, הנקראת איפון. הקרב מסתיים ברגע שאחד המתחרים מזוכה בנקודה (איפון). אם אזל הזמן יכול השופט לזכות בניצחון את אחד המתחרים על סמך נקודות חלקיות או להכריז על שוויון.


ילדים באימון ג'ודו


קאנו ג'יגורו בנה מערך דרגות חדש, השונה מהשיטות המסורתיות שנקראו מנקיו (כחמישה שלבים שהגדרתם הייתה שונה משיטה לשיטה), בשיטתו היו דרגות קיו ולאחריהן דרגות דאן. חמש שנים לאחר יסוד הקודוקאן (בית ספרו של קאנו לג'ודו)

החל השימוש בחגורה שחורה לדרגות הדאן, הצבעים שאנו מכירים היום לדרגות הקיו כנראה הגיעו מאירופה אך מקורם לא ברור. ב 1920 אימצו בקאראטה את שיטתו של קאנו לדרוג ובמשך השנים מאז אומצה שיטה זו על ידי רוב אומניות הלחימה היפניות.


ערכים נוספים באומנויות

לקריאה נוספת

  • "קימונו, מסורת יפאנית נמשכת", אייריס וקס, 1993, בהוצאת חברת המוזיאונים, המוזיאון למוזיקה ולאתנולוגיה, חיפה.

קישורים חיצוניים