הבדלים בין גרסאות בדף "נצקה"

מתוך MediaWiki
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 62: שורה 62:
 
פסלוני נצקה מוקדמים לא נושאים חתימה, אולם מאוחר יותר התפתח המנהג לחרוט את שם האמן בתחתית הפסלון. חתימה זו איננה אסמכתא מספקת לזיהוי מקור היצירה. זיהוי נצקה הוא תהליך המחייב מיומנות רבה.
 
פסלוני נצקה מוקדמים לא נושאים חתימה, אולם מאוחר יותר התפתח המנהג לחרוט את שם האמן בתחתית הפסלון. חתימה זו איננה אסמכתא מספקת לזיהוי מקור היצירה. זיהוי נצקה הוא תהליך המחייב מיומנות רבה.
  
 +
 +
 +
 +
בנוסף לאלו הרגילים, קיימים סוגי נצקה נוספים שהנפוצים ביניהם הם ה"מנג'ו" (Manju ), שפירושו "עוגה", שכן הם מעוצבים בצורת עוגיה עגולה קטנה, וה "סאשי" (Sashi), שפירושו "אבנט", שכן הוא מושחל מתחת לחגורה, וצורתו הצרה והמוארכת מאפשרת תפיסה טובה.
  
 
<gallery widths=200px heights=200px mode="packed-hover">
 
<gallery widths=200px heights=200px mode="packed-hover">
שורה 69: שורה 73:
 
</gallery>
 
</gallery>
  
 
בנוסף לאלו הרגילים, קיימים סוגי נצקה נוספים שהנפוצים ביניהם הם ה"מנג'ו" (Manju ), שפירושו "עוגה", שכן הם מעוצבים בצורת עוגיה עגולה קטנה, וה "סאשי" (Sashi), שפירושו "אבנט", שכן הוא מושחל מתחת לחגורה, וצורתו הצרה והמוארכת מאפשרת תפיסה טובה.
 
  
 
<gallery widths=120px heights=120px mode="packed-hover">
 
<gallery widths=120px heights=120px mode="packed-hover">

גרסה מ־21:07, 27 באפריל 2021

עמוד ראשי >> אומנויות >> חרב | עץ ולכה | נצקה | קרמיקה | טקסטיל | נייר | צעצועים
נצקה עם תרנגול, האומן מאסאנאו, מאה-19

אלי לנצמן

נצקה

חסידה מנצ'ורית, שנהב 5.4 ס"מ


נצקה (Netsuke) הם פסלים קטנים, שגובהם הממוצע הוא בין שלושה לעשרה ס"מ. הם מגולפים מחומרים רבים ומגוונים כגון: עץ, שנהב, עצמות לוויתן, חטים של סוס הים, קרניים של צבאים, צדפים, ענבר, ירקן, חרסינה, ומתכות שונות.

אולם בגלל תכליתם השימושית הייתה העדפה לחומרים אורגנים וקלים כגון עץ ושנהב, על פני חרסינה ומתכת. בהיות העץ חומר מצוי ביפן, הוא גם המקובל ביותר. כשש מאות סוגים של עץ שימשו את גלפי הנצקה, אשר השכילו לנצל את אופי החומר לקבלת מרקם המשלים את הצורה הפיסולית.


ארנבת, שנהב

היות ובקימונו היפני אין כיסים לאחזקת חפצים אישיים קטנים, הנצרכים לשימוש תדיר, נהוג היה להשחילם באבנט הקימונו. החפצים האישיים כגון: אינרו, ארנקים, תיקים לטבק, מקטרות, ועוד, נקשרו בשרוך אשר לקצהו האחר נקשר הנטצקה. השרוך הושחל מבעד לאבנט, והנצקה הבטיח שווי משקל, ומנע החלקת השרוך ונפילת החפץ.


מאפיין חשוב בזיהוי נצקה הם נקבים הנמצאים בגב הפסלון, אשר מסייעים בקשירת השרוך.


נצקה שונים, שנהב ועץ

המנהג של תליית חפצים על הבגד התקיים גם בסין. ציורים יפניים עתיקים מעידים כי נוהג זה התקיים ביפן כבר במאה ה- 13, אולם הנצקה העתיק ביותר שנמצא הוא מהמאה ה-15. הנצקה המוקדמים, שערכם היה שימושי בלבד, היו פשוטים, לעתים הייתה זו פיסת עץ, שורש, או עצם, בו נקדחו שני נקבים לשם קשירה. השם נצקה מעיד על אופיו הראשוני, נצקה בתרגום הוא "שורש קשור".


תקופת אדו, היא תקופת היופי והשפע ביצור הנצקה. בתקופה פאודלית זו התקיימו נורמות וחוקים נוקשים לגבי הלבוש של בני המעמדות השונות. מעמד הסוחרים שמעמדו הכלכלי התחזק, נדרש לאיפוק וצניעות בלבוש, שלא להתחרות בבני האצולה והסמוראים, ונאסר עליהם להתהדר בקישוט ולבוש.

הנצקה לא נכלל בקטגוריה האסורה, ובני המעמד הבינוני יכלו לענוד נצקה בעלי ערך, ולהפגין בכך את עושרם. הביקוש לנצקה גבר, איכות הגילוף השתפרה, ומגוון הנושאים גדל.

במאה ה-18 גבר הביקוש לנצקה. בשנים אלו נחשפה יפן שוב לתרבות הסינית, בעלת מסורת ארוכה של גילוף וחריטה, ועבודות סיניות הגיעו ליפן. ההשפעה הסינית מצאה ביטוי הן בנושאים והן בחומרים. החל השימוש בשנהב, והנושאים השכיחים כללו דמויות מהאגדה הסינית, בעקר סינים והולנדים, שהוצגו לעתים בהומור לא מבוטל.


דייג נושא תתמנון, עץ
נצקה מוקדם, עץ

אותה עת הגיע ליפן הטבק, עישון המקטרת התחבב על תושבי הערים, ונוצרה דרישה למקטרות ותיקי טבק. במקביל גברה הדרישה לנצקה שעזרו בנשיאת כלי העישון שהיו תלויים על חגורת הקימונו.


תקופת השיא בכמות ואיכות יצור הנצקה, הייתה המחצית הראשונה של המאה ה-19. הנצקה מתקופה זו הם קטנים ומורכבים, ומרבית הנושאים לקוחים מהמסורת והפולקלור היפני.


במחצית השניה של המאה ה- 19 מצאו, בני המערב שהגיעו ליפן, בנצקה אמנות משעשעת וקלה לנשיאה. אוספים גדולים החלו נבנים במערב. כדי לעמוד בדרישות השוק החדש, החלו מייצרים ביפן כמויות גדולות של נצקה, משנהב, או מתחליפים זולים, באיכות ירודה. בשלהי המאה ה-19 השתנה סגנון הלבוש ביפן, הבגד המערבי החליף את הקימונו, והסיגריה תפסה את מקום המקטרת, דבר שהקטין את הדרישה המקומית לנצקה.


הנצקה המוקדמים אינם מפוסלים ומעוצבים בפרטים ואינם חתומים על-ידי האמן. אלו מהמאות 18 - 17 חתומים לעתים, מעובדים בפרטים ויש בהם אצילות ויופי, כך שבנקל אפשר להבחין ביניהם ובין אלו המאוחרים יותר, שהם מקושטים, לעתים צבעוניים, ומציגים צורות מפורטות וריאליסטיות, אך כאמור הם איבדו מייחודם בשל אובדן הקשר לייעודם המקורי.

פסלוני נצקה מוקדמים לא נושאים חתימה, אולם מאוחר יותר התפתח המנהג לחרוט את שם האמן בתחתית הפסלון. חתימה זו איננה אסמכתא מספקת לזיהוי מקור היצירה. זיהוי נצקה הוא תהליך המחייב מיומנות רבה.



בנוסף לאלו הרגילים, קיימים סוגי נצקה נוספים שהנפוצים ביניהם הם ה"מנג'ו" (Manju ), שפירושו "עוגה", שכן הם מעוצבים בצורת עוגיה עגולה קטנה, וה "סאשי" (Sashi), שפירושו "אבנט", שכן הוא מושחל מתחת לחגורה, וצורתו הצרה והמוארכת מאפשרת תפיסה טובה.


מסורת גילוף נצקה נמשכת גם כיום, הן ביפן, והן במערב. אולם פסלונים אלו, שנוצרו כחפצי אמנות, ולא למטרות שימושיות, איבדו מהחיוניות והייחודיות שלהם.

ערכים נוספים באומנויות

לקריאה נוספת

  • [1], אריה קוץ באתר וויקיפדיה
  • אדריכלות ביפן, יפן טורי – השער ליפן
  • קורן לאונרד, "וואבי-סאבי לאמנים, למעצבים, למשוררים ולפילוסופיה", (ספר), הוצ' תל אביב: אסיה, 2003.

קישורים חיצוניים