הבדלים בין גרסאות בדף "ספרות התקופה הסמוראית המוקדמת"

מתוך MediaWiki
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
 
שורה 48: שורה 48:
 
{{תמונה|קובץ=Noh_theater.jpg|כיתוב=תיאטרון "נו"}}  
 
{{תמונה|קובץ=Noh_theater.jpg|כיתוב=תיאטרון "נו"}}  
  
בתקופה זו, ובמיוחד החל במאה ה-15, החלה פריחתו המתועדת של התיאטרון היפני. הסגנון הקלאסי של תיאטרון זה נקרא "נו" (Noh), ומפתחו הבולט היה זאמי (Zeami , מת 1443). מחזותיהם של זאמי ויורשיו הם יצירות ספרות מהמעלה הראשונה, הנשענות על מסורת השירה היפנית. המחזות נטוו לעיתים קרובות סביב דמויות ואירועים היסטוריים, כגון סיפורו הטראגי של יושיצונה הנזכר לעיל. מחזות ה"נו" הקלאסיים מוצגים ביפן עד היום.
+
בתקופה זו, ובמיוחד החל במאה ה-15, החלה פריחתו המתועדת של התיאטרון היפני. הסגנון הקלאסי של תיאטרון זה נקרא "[[נו]]" (Noh), ומפתחו הבולט היה זאמי (Zeami , מת 1443). מחזותיהם של זאמי ויורשיו הם יצירות ספרות מהמעלה הראשונה, הנשענות על מסורת השירה היפנית. המחזות נטוו לעיתים קרובות סביב דמויות ואירועים היסטוריים, כגון סיפורו הטראגי של יושיצונה הנזכר לעיל. מחזות ה"[[נו]]" הקלאסיים מוצגים ביפן עד היום.
  
  

גרסה אחרונה מ־17:49, 17 באוגוסט 2021

עמוד ראשי >> ספרות >> מבוא | התקופה הקדומה | הקלאסית | הסמוראית המוקדמת | הסמוראית המאוחרת | המודרנית המוקדמת | המודרנית המאוחרת


"שוגון הראשון"

התקופה הסמוראית המוקדמת

(תקופת קמקורה, 1333-1185 ותקופת מורומאצ'י, 1573-1336)


דורון כהן

מתוך המגילה המצוירת "הייג'י מונוגטארי"


לאחר תקופה של שלום יחסי ושגשוג, התערער בהדרגה הסדר הפנימי ביפן, כשלוחמים, או "סמוראי" (samurai), הורידו מגדולתה את אצולת החצר ותפסו את מקומה כבעלי העוצמה האמיתית במדינה. בעוד הקיסר מוסיף לשמש כמנהיג בתואר בלבד, כשהוא ספון בבירתו בקיוטו, ניתן השלטון האמיתי בידי ה"שוגון" (shogun), המצביא , ששלט מבירתו החליפית.


ערכיה המוסריים והאסתטיים של האצולה, שהלכה והתנוונה במרוצת הדורות, התחלפו בערכיהם הנוקשים יותר של הלוחמים, שגם הם בתורם עתידים לחוות ניוון וירידה. התקופה עתידה להסתיים בפיצול ובמלחמות פנימיות עקובות מדם.


בתחום השירה התפתחה במיוחד בתקופה זו צורה שכבר הייתה קיימת לפני כן, היא ה"רנגה" (renga). רנגה היא שרשרת של שירים, שחלקיה חוברו בידי משוררים שונים. חלקי השרשרת היו מורכבים משתי יחידות המשנה של שיר הטנקה: שלוש שורות (5-7-5) ושתי שורות (7-7) לסירוגין. בדרך כלל הייתה קבוצת משוררים מתכנסת בצוותא, הבכיר ביניהם היה קובע את היחידה הפותחת, והאחרים הוסיפו שורות, איש בתורו.


השירים היו מקושרים ביניהם לפי נושא או מוטיב משותף, או קשר אסוציאטיבי. אורכה המקובל של הרנגה היה מאה יחידות שיר, אך היו גם שרשרות של אלף שירים.



בתחום הפרוזה החלו להתפתח אפוסים גדולים על רקע האירועים המלחמתיים הטראומטיים של התקופה. יצירות גדולות היקף אלה התחברו בהדרגה והושמעו לקהל מפי נזירים נודדים, שליוו את קריאתם בפריטה על כלי מיתר בשם "ביווה" (הם נקראו Biwahoshi). היצירה החשובה ביותר בתחום זה היא ה"הייקה מונוגטארי" (Heike Monogatari, בערך 1240).


אפוס זה מתאר את קורות המלחמה הממושכת בין שתי משפחות הלוחמים הגדולות, בני טאירה (Taira , שנקראה גם הייקה), שידם הייתה על העליונה לזמן קצר, עד שנוצחו בידי בני משפחת מינאמוטו (Minamoto), שהפכו לאדוניה של יפן.


בדרך האופיינית לתרבות היפנית בכללותה, הדגש בסיפור איננו על המנצחים אלא דווקא על המנוצחים, בני ההייקה. נימתו של הסיפור מדגישה , ברוח בודהיסטית, את העצב והפתוס של האובדן והכישלון, שעתידים להיות בשלב כלשהו גורלו של כל מנצח. אפילו בקרב הצד המנצח מודגש חלקם של המנוצחים, ובראשם הגיבור הפופולארי ביותר בתולדות יפן, בן משפחת מינאמוטו, יושיצונה (Yoshitsune), לוחם מבריק שנרדף למוות בפקודת אחיו הבכור, השוגון יוריטומו (Yoritomo), שהתקנא בהצלחתו של אחיו הצעיר.


תיאטרון "נו"

בתקופה זו, ובמיוחד החל במאה ה-15, החלה פריחתו המתועדת של התיאטרון היפני. הסגנון הקלאסי של תיאטרון זה נקרא "נו" (Noh), ומפתחו הבולט היה זאמי (Zeami , מת 1443). מחזותיהם של זאמי ויורשיו הם יצירות ספרות מהמעלה הראשונה, הנשענות על מסורת השירה היפנית. המחזות נטוו לעיתים קרובות סביב דמויות ואירועים היסטוריים, כגון סיפורו הטראגי של יושיצונה הנזכר לעיל. מחזות ה"נו" הקלאסיים מוצגים ביפן עד היום.


ערכים נוספים בספרות



לקריאה נוספת

  • יעקב רז, המיתולוגיה היפנית, ספרי תל-אביב.
  • בן-עמי שילוני, יפן המסורתית - תרבות והיסטוריה, שוקן.
  • יואל הופמן, לאן נעלמו הקולות? סיפורי זן ושירי הייקו, מסדה.
  • ישראל תמרי, מסע אל תוך הירח: זן ושירי האיקו של בשו, דביר.


קישורים חיצוניים