הבדלים בין גרסאות בדף "ספרות התקופה הקלאסית"

מתוך MediaWiki
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "{| |עמוד ראשי >> |ספרות >> |מבוא | |ספרות_התקופה_הקדומ...")
 
 
שורה 61: שורה 61:
  
  
היצירה החשובה ביותר של התקופה היא סיפרה של יוצרת ששמה אינו ידוע, והיא מוכרת בכינוי מוראסאקי שיקיבו, "מעשה גנז'י" (Murasaki Shikibu, Genji Monogatari בערך 1008).
+
היצירה החשובה ביותר של התקופה היא סיפרה של יוצרת ששמה אינו ידוע, והיא מוכרת בכינוי מוראסאקי שיקיבו, [[ציור|"מעשה גנז'י"]] (Murasaki Shikibu, Genji Monogatari בערך 1008).
  
  

גרסה אחרונה מ־18:45, 17 באוגוסט 2021

עמוד ראשי >> ספרות >> מבוא | התקופה הקדומה | הקלאסית | הסמוראית המוקדמת | הסמוראית המאוחרת | המודרנית המוקדמת | המודרנית המאוחרת


המשוררת אונו נו קומאצ'י, מתוך מגילת 36 המשוררים

התקופה הקלאסית

(תקופת היאן, 1185-794)

דורון כהן

דף מתוך "קוקין-ווקה-שו"


עם מעבר הבירה הקיסרית לעיר קיוטו (שנקראה אז "היאן-קיו" Heian-kyo), החלה ביפן תקופה ארוכה של שגשוג ופריחה תרבותית. מיטב היצירה (או, למצער, היצירה שזכתה לתיעוד ולשימור והגיעה לידינו) התרחש בחוגי החצר הקיסרית ובמעגל האצולה הסובב אותה. בני האצולה הגיעו לדרגה גבוהה של עידון תרבותי והעסיקו עצמם ביצירה במגוון רחב של תחומים, ובמיוחד בספרות.


כבעבר, ניתן לשירה מקום מרכזי. כל אדם משכיל למד כתיבת שירה ועסק בכתיבתה. השירה לא נכתבה לשם עצמה, אלא מילאה גם תפקידים חברתיים מעניינים. לדוגמא, חיזור בין גבר לאישה היה מתנהל בסיוע שירים שהשניים שלחו זה לזו, הן בשלב ההיכרות והן לאחר שיחסיהם כבר החלו להתממש. מחזר נלהב היה עלול להיתקל בסירוב אם השיר שכתב לא נשא חן בעיני הגבירה המחוזרת. בן זוג שהתאכזב מפגישה ראשונה רמז בשיר שאין בכוונתו להמשיך ביחסים. גם בני זוג שהתענגו זה על זו החליפו ביניהם שירים. הכותבים הקפידו לא רק על כתיבת שיר מוצלח, אלא גם על קליגרפיה נאה, בחירת הנייר ובישומו.


מיטב היצירה של תקופה זו ושל המאות הבאות כונס ב-21 אנתולוגיות שירה שהוכנו בצו קיסרי. הראשונה שבהן נקראה "קוקין-ווקה-שו", "קובץ שירים יפניים ישנים וחדשים" (Kokin Wakashu ,905).


זהו קובץ בן כ - 1,100 שירים הנחשב כמופת לשירה היפנית מאז ואילך. השירים בקובץ זה מעודנים ומתוחכמים יותר מאשר ב"מניושו" (אשר רק דורות מאוחרים יותר שבו וגילו אותו, ואימצו אותו כמודל דווקא בשל הישירות האותנטית המאפיינת את שיריו). הקובץ, המוכר לרוב בשם המקוצר "קוקין-שו", קבע את הטעם בשירה, ובכלל זה את נושאיה ואפילו את אוצר המילים שלה למאות השנים הבאות.


נביא מן ה"קוקין-שו" דוגמא לזוג שירים שהוחלפו במהלך חיזור. תחילה שירו של הגבר:

/tsurezure no/ nagame ni masaru/ namidagawa

sode nomi nurete/ au yoshi mo nashi

כשאיני יכול לפוגשך / אני משתקע במחשבות / שרוולי נרטב/

בדמעותיי / השופעות כנהר.


הדימוי של השרוול הרטוב מדמעות בשל מכאובי האהבה רווח מאוד בשירה היפנית. כפי שניתן לראות, גברים לא היססו להביע את רגשותיהם, אבל במקרה זה נראה מתשובתה של האישה שהיא לא התרשמה במיוחד:

/asami koso/ sode wa hizurame/ namidagawa

mi sae nagura to/ kikaba tanomamu

כיוון שהוא כל כך רדוד, / אותו נהר דמעות , / רק שרוולך

נרטב. / אילו שמעתי שגופך צף עליו / אולי הייתי מאמינה לדבריך.


בתקופה זו החלה גם פריחתה של הפרוזה היפנית, אף שבשלביה הראשונים זו לא נתקיימה במנותק מהשירה. יצירות הפרוזה המוקדמות נטוו מסביב לשירים כהרחבה להם, וגם ביצירות שעיקרן פרוזה שולבו שירים. מיטב הפרוזה, וחלק ניכר מהשירה במיטבה, נכתבו בתקופה זו על ידי נשים, תופעה שנקטעה כעבור זמן לא רב ונתחדשה רק בתקופה המודרנית, וגם אז לא באותה מידה של הצלחה.

מתוך המגילה המצוירת "מעשה גנז'י"


היצירה החשובה ביותר של התקופה היא סיפרה של יוצרת ששמה אינו ידוע, והיא מוכרת בכינוי מוראסאקי שיקיבו, "מעשה גנז'י" (Murasaki Shikibu, Genji Monogatari בערך 1008).


ספר עב כרס זה, המתאר את חייו ואהבותיו של הנסיך הזוהר גנז'י, נחשב לרומן הראשון בתולדות הספרות העולמית. הרומן הוא בן 54 פרקים ועוסק בחייהם של שלושה דורות. הדמות המרכזית היא של גנז'י, נסיך יפה תואר ורגיש, שאיננו זוכה להתמנות לקיסר, אך אחד מבניו זוכה לכך. שירים רבים משולבים ברומן, שעלילתו משמרת עבורינו את התמונה המעולה ביותר של חיי החצר והאצולה בשיא פריחתם.

מתוך המגילה המצוירת "יומנה של גב' מוראסקי"


מאז ראשיתה רווחו בספרות היפנית צורות כתיבה אופייניות נוספות, בכללן ה"יומן הפיוטי" (niki) וספרי ה"הרהורים" (zuhitsu). מחברת "מעשה גנז'י" כתבה גם את אחד היומנים החשובים של התקופה. אשת חצר אחרת בת זמנה (הזוכה גם לאזכור לא כל-כך מחמיא ביומן האמור), והמוכרת רק בכינוי סיי שונאגון, חיברה את אחד הספרים הבולטים בסוג השני, "ספר הכר" (Sei Shonagon, Makurano shoshi, בערך בשנת 1000) . הספר מקבץ את אבחנותיה החדות של אישה אינטליגנטית, משכילה ולא סובלנית במיוחד בעניינים שונים ומגוונים, כולל רשימות של הדברים האהובים או השנואים עליה. סיפרה מהווה אף הוא מקור חשוב להכרת עולמה של החצר הקיסרית בזמנה, במיוחד של הערכים האסתטיים שהיו מקובלים עליה.


ערכים נוספים בספרות



לקריאה נוספת

  • יעקב רז, המיתולוגיה היפנית, ספרי תל-אביב.
  • בן-עמי שילוני, יפן המסורתית - תרבות והיסטוריה, שוקן.


קישורים חיצוניים