הבדלים בין גרסאות בדף "קרמיקה"

מתוך MediaWiki
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 110: שורה 110:
 
Image:Oribe basket momoyama2.jpg| צלחת, אוריבה
 
Image:Oribe basket momoyama2.jpg| צלחת, אוריבה
 
</gallery>
 
</gallery>
 +
 +
{{תמונה|קובץ=Black Raku Teabowl Shorei.jpg|כיתוב=קערית תה, ראקו שחור}}
  
  
שורה 120: שורה 122:
 
קעריות התה המפורסמות ביותר הן אלו בסגנון ראקו, שיוצרו, ועדיין מיוצרים, בעיר קיוטו, על-ידי משפחת ראקו. הכלים מעוצבים ביד, הצורות פשוטות וחזקות, והכלי משרה תחושה מאופקת ורצינית. החרס שרוף בטמפרטורה נמוכה, ובמגע יד, ישנה תחושה רכה ונעימה של חומר אוורירי.
 
קעריות התה המפורסמות ביותר הן אלו בסגנון ראקו, שיוצרו, ועדיין מיוצרים, בעיר קיוטו, על-ידי משפחת ראקו. הכלים מעוצבים ביד, הצורות פשוטות וחזקות, והכלי משרה תחושה מאופקת ורצינית. החרס שרוף בטמפרטורה נמוכה, ובמגע יד, ישנה תחושה רכה ונעימה של חומר אוורירי.
  
{{תמונה|קובץ=Yayoi pottery.jpg|כיתוב=כד חרס, תקופת יאיואי}}קערית תה, ראקו אדום, קואטצו
 
  
{{תמונה|קובץ=Yayoi pottery.jpg|כיתוב=כד חרס, תקופת יאיואי}}קערית תה "הר פוג'י", קואטצו
 
  
 
מרבית הכלים הם בצבע שחור, אולם קיימים גם כלים באדום ובלבן. קערית ראקו המפורסמת ביותר היא זו שזכתה לשם "הר פוג'י", יצירתו של האמן קואטצו (Koetsu), מתקופת אדו.
 
מרבית הכלים הם בצבע שחור, אולם קיימים גם כלים באדום ובלבן. קערית ראקו המפורסמת ביותר היא זו שזכתה לשם "הר פוג'י", יצירתו של האמן קואטצו (Koetsu), מתקופת אדו.
 +
 +
<gallery widths=200px heights=200px mode="packed-hover">
 +
Image:Red raku koetsu.jpg| קערית תה, ראקו אדום, קואטצו
 +
Image:Hon'ami Koetsu Fujisan 1.jpg| קערית תה "הר פוג'י", קואטצו
 +
Image:Koetsu red raku bowl.jpg| קערית תה, ראקו אדום עם תיקון לכה בזהב, קואטצו
 +
</gallery>
  
  

גרסה מ־18:00, 28 באפריל 2021

עמוד ראשי >> אומנויות >> חרב | עץ ולכה | נצקה | קרמיקה | טקסטיל | נייר | צעצועים
קדר בעת העתיקה

אלי לנצמן

קרמיקה

קדר עובד על האובניים

הקדרות של יפן ספגה משך הדורות מגוון רחב של טכניקות ושיטות מהמזרח ומהמערב. שגשוגה ביפן קשור לאהבת היפנים לקרמיקה, למסורת טקס התה, סידור הפרחים, והאסתטיקה של הגשת המזון. בכל אלו לקרמיקה חלק נכבד.

כד חרס, תקופת ג'ומון


כבר בתקופות העתיקות השכילו קדרי יפן ליצור כלים מעוטרים להפליא ובאמצעים פשוטים ביותר.


כלי חרס ראשונים נוצרו ביפן החל מהאלף העשירי לפה"ס ועד המאה הרביעית לפה"ס , תקופה זו שהיא תקופת האבן המאוחרת ביפן (ניאוליטית), נקראת בשם ג'ומון (Jomon), שפירושו "עיטור דמוי חבל", בשל העיטורים שהוטבעו על החומר הרך באמצעות כריכת חבל.


בתקופה זו עוצבו הכלים ביד, ונשרפו בחום נמוך על מדורות פתוחות. אלו כלים בעלי דפנות עבים, שיחודם הקישוטי גדול מאיכותם השימושית. כן נתגלו דמויות חרס מוזרות (Dogu) ששימשו כקמיעות, אלות פריון, או למטרות פולחן אחרות.


כד חרס, תקופת יאיואי

במאה הרביעית לפה"ס התפתחה ביפן חקלאות אורז ותרבות חקלאית והופיעו כלי ברזל וברונזה. תקופה זו נקראת בשם יאיואי (Yayoi) ונמשכה עד המאה הרביעית אחה"ס. בעת זו החל השימוש באובניים, וכלי החרס נעשו קלים יותר, סימטריים, מעוטרים בצמצום, ושימושיים בתכלית.


רקדנים, האניוה


בעקבות הקמת הממלכה היפנית במאה השלישית אחה"ס הוקמו ביפן תלי קבורה גדולים המכונים קופון (Kofun), בתוך תלי הקבורה וסביבם נחשפו פסלוני חרס חלולים המכונים האניוה (Haniwa), שם המעיד על טכניקת היצור שלהם : בנית הדגם מ"טבעות חרס" . פסלים אלו המציגים דמויות לוחמים, אצילים, רקדנים, בעלי חיים, בתים, ספינות, ועוד, בהמחשה ריאליסטית, מעידים על תחכום רב יותר ביצירת עבודות חרס.

כד חרס, "סווי"


כבשנים מתוחכמים יותר שהתפתחו ביפן במאה ה- 6 , אפשרו שרפה בטמפרטורה גבוהה, ויצור כלים קשים מצופים בזיגוג- רמץ, שנתנו לכלים גוון אפור- ירקרק, המכונים כלי "סווי" (Sui). כלים אלו יוצרו ביפן משך מאות שנים בכבשנים רבים ברחבי יפן, והשפיעו על המשך התפתחות הקרמיקה היפנית.


כלים מזוגגים בשלושה צבעים


בבית הגניזה ה"שוסו-אין" (Shoso-in) שבמקדש "טודאיג'י (Todai-ji) מאוכסנים 57 כלי קרמיקה מעוטרים בזיגוג בשלושה צבעים, ירוק, צהוב ולבן. כלים אלה, חלקם מזוגגים בצבע אחד או יותר, נוצרו בהשפעה סינית של תקופת טאנג (Tang).


הקרמיקה הצבעונית נוצרה משך המאות 10 - 8 , בעיקר בתנורים בסביבות עיר הבירה קיוטו, ושקפו את טעם האצולה.


הטכניקה של ציפוי כלים בזיגוג, דבר שאפשר אחזקת נוזלים בכלי, הייתה צעד חשוב בהתפתחות הקרמיקה. הדרישה הגוברת לכלי חרס לשימוש יום-יומי הביאה ליצירת כלים בעלי איכות אסתטית וקישוטית.

אף כי כלים מזוגגים יוצרו בכבשנים באזור "סאטו" (Seto), ליד העיר נגויה, כבר במאה ה- 9 , היה זה רק בתקופת קמקורה במאה ה- 13 , שאמנות הקרמיקה ביפן החלה משגשגת.

הכבשנים בסאטו היו המרכז החשוב ביותר ליצור קרמיקה. עד היום זה הוא אזור חשוב ליצור קרמיקה ביפן.


מניע להתפתחות הקרמיקה ביפן היו כלים סינים מתקופת סונג (Song) שהגיעו ליפן. קרמיקה סינית מתקופה זו נחשבת כטובה בעולם, והיפנים התרשמו מאיכותם. כלים אלו, וכן כלי חרסינה אשר הובאו מקוריאה, היו חביבים על "אנשי התה", אלו העוסקים בטקס התה.


כלי "טוקונאמה" (Tokoname), אשר יוצרו במאה ה- 13 הם כלים באופי כפרי, מעוטרים בזיגוג- רמץ טבעי שנזל באופן ספונטני. כלים אלו שימשו לאגירת מים ולשימוש ביתי, והתחבבו מאוחר יותר על "אנשי התה".



הערצת "טכס התה" בתקופת מורומאצ'י, במאות 16 - 14 והשפעת הזן, הביאו לעיצוב כלים המשרים הגות ושלווה.

כלי החרס החשובים המשמשים ב"טכס התה" הם קערית התה (Chawan), ממנה לוגמים, וכדית אבקת התה (Cha-ire), בתוכה מאוחסנת אבקת התה. כלים אלו שהיו מעוצבים ביופי רב, הובאו בתחילה מסין.


במאה ה- 15 התפתחה ביפן אסכולה אשר הדגישה את הואבי (Wabi), ה"יופי הצנוע" ברוח הזן, הכלים המועדפים עוצבו באופי כפרי ופשוט. קעריות פשוטות וגסות אשר הובאו מקוריאה התחבבו על "אנשי התה", דבר שהביא להתפתחות קרמיקה יפנית באופי דומה, שהייתה פשוטה וגסה, שלא כמו הכלים הסיניים שהיו מעוצבים בגימור מעודן.


כלי החרס הפשוטים באופי כפרי זכו להערכה רבה בשל אופיים הטבעי, הארצי, וחוסר הסימטרייה - עקב השימוש החופשי בעיצוב הצורה על האבניים, והזיגוג הבלתי אחיד.


ככל שהכלי נראה פשוט וישן יותר, הוא עורר התפעלות רבה יותר. הכבשנים החשובים שעסקו בייצור כלים אלו היו בביזן (Bizen) ובשיגראקי.

קערית תה, ראקו שחור


בתקופת מומויאמה גבר העניין בטכס התה, וגדלה הדרישה לקעריות תה. היה זה תור הזהב של הקרמיקה היפנית, שכן היבוא מקוריאה ומסין לא ענה על הדרישות. בעקבות הנחיותיו האסתטיות של גדול מורי "טכס התה" סן-נו-ריקיו (Sen-no-Rikyu) שהיה חסיד אסכולת ה"ואבי", ובהשפעת כלי חרס מקוריאה, נוצרו ביפן כלי ראקו (Raku), קארטצו (Karatsu), שינו (Shino), ואוריבה (Oribe) .


ההשפעה הקוריאנית על כבשנים אלו גברה כאשר השוגון הידיושי (Hideyoshi) הביא קדרים קוריאנים וקרמיקה קוריאנית ליפן.

קערית תה, ראקו שחור


היפים שבכלים שנוצרו ביפן בהשפעה קוריאנית הם כלי שינו, כבשן שהמשיך לייצר כלי תה משובחים גם בתקופת אדו. כלי שינו מאופיינים בזיגוג לבן-שקוף גדוש , המונח על הכלי באופן חופשי. הכלים מעוצבים בגסות ובפשטות, ואיכותם השפיעה על התפתחות הקרמיקה המודרנית ביפן ובמערב.


כלי אוריבה כוללים מגוון רב של כלים, בצורות ועטורים מלאי דמיון. הם מאופיינים בזיגוג ירוק המכסה חלק מהכלי, ובעיטור מצוייר על רקע בהיר, כלי אוריבה מיוצרים ביפן גם כיום.


קעריות התה המפורסמות ביותר הן אלו בסגנון ראקו, שיוצרו, ועדיין מיוצרים, בעיר קיוטו, על-ידי משפחת ראקו. הכלים מעוצבים ביד, הצורות פשוטות וחזקות, והכלי משרה תחושה מאופקת ורצינית. החרס שרוף בטמפרטורה נמוכה, ובמגע יד, ישנה תחושה רכה ונעימה של חומר אוורירי.


מרבית הכלים הם בצבע שחור, אולם קיימים גם כלים באדום ובלבן. קערית ראקו המפורסמת ביותר היא זו שזכתה לשם "הר פוג'י", יצירתו של האמן קואטצו (Koetsu), מתקופת אדו.


התעשרות החברה העירונית היפנית בתקופת אדו (Edo), הביא להגברת הביקוש לקרמיקה. בראשית התקופה המשיכו ביצור כלים במסורת מורומאצ'י, אבל בהמשך יצרו קרמיקה בסגנונות חדשים. הפיחות שחל במעמד האצולה והתפתחות הערים הגדולות, הביא ליצור המוני של כלים זולים ביצור המוני, לצריכה המונית, והוקמו מרכזי יצור חדשים.


החידוש הגדול של התקופה היה בתחום יצירת כלי חרסינה, וגילוי עניין באמנות עממית, בעיקר לקראת סוף התקופה. בתקופה זו הגיעה קרמיקה יפנית לאירופה, באמצעות סוחרים הולנדים, וזכתה להערכה רבה.


יצור הכלים המחוספסים ברוח טכס התה נמשך, אולם מהר מאד עבר הדגש לייצור כלים מעודנים וקשים - כלי חרסינה לבנים, מעוטרים בציורים צבעוניים, בדומה לכלים שהובאו מסין ומקוריאה. גילוי חרס גלמי באיכות טובה באריטה (Arita), בדרום יפן, הביא ליצור מקומי של כלי חרסינה מקומי.

כלי החרסינה נשרפו בחום גבוה ונמרחו בזיגוג שקוף, העיטור המצוייר נעשה על, או מתחת, לזיגוג. בתחילה עוצבו כלים מעוטרים בכחול, בדומה לכלים הקוריאנים, אולם בהמשך, בהשפעה סינית, עוטרו הכלים באמייל צבעוני.


המרכז הראשון לייצור כלי פורצלן היה באריטה, אולם מאחר והייצור המקומי נשלח דרך נמל אימארי (Imari) הסמוך, הם נקראים גם בשם זה.

כד חרס, תקופת יאיואי

צלחת, אריטה

כד חרס, תקופת יאיואי

חרסינה קאקיאמון

כלי אימארי ה"ישנים" , חלקם בכחול-לבן, רובם צבעוניים, עוטרו בנושאים המציגים את ראשוני האירופאיים ביפן, ונושאים הלקוחים מהמיתולוגיה הסינית והיפנית. כלים אלו נוצרו בכמויות גדולות ובאיכות שונה. כלי אריטה מיוצרים גם כיום, אולם לא באיכות המאה ה-19.


המפורסמים בכלי אריטה הצבעוניים, הם אלו שיוצרו ע"י בני משפחת קאקיאמון (Kakiemon) , החל מאמצע המאה ה-17. הכלים לבנים וצחים כשלג ומעוטרים בעיקר בציפורים ופרחים, בצבעים בהירים של אדום, כחול, ירוק, צהוב ושחור, בדומה לכלי פורצלן סיני מתקופת צ'ינג (Ching).

כלי אימארי, ובמיוחד כלי קאקיאמון, התחבבו על בני אירופה, ובמרכזי ייצור קרמיקה בהולנד (Delft), גרמניה (Meissen) ואנגליה (Wrocester), הפיקו חיקויים לכלים היפנים.

כד חרס, תקופת יאיואי

חרסינה נאבשימה

כד חרס, תקופת יאיואי

צלחת חרסינה, קוטאני

גם כלי נאבשימה (Nabeshima), המושלמים באיכותם הטכנית הגבוהה, נוצרו באזור אריטה. עיטור כלי נאבשימה מופשט יותר מכלי קאקימון, והדוגמאות יפניות באופיין, ומושפעות מדוגמאות קישוטיות של בדים יפנים, צבועים או ארוגים.

קווי המתאר של הציור נרשמו בכחול, והדוגמה גודשה בזיגוג צבעוני.


כלי קוטאני (Kutani) בתקופת אדו, מיוחדים בעוצמת העיטור, המציג דוגמאות צבעוניות חזקות.


המרכז העתיק של הכבשנים בסאטו המשיך בייצור גם בתקופת אדו, השם "כלי סאטו" (Setomono) הוא שם נרדף לכלי קרמיקה ביפן.

כד חרס, תקופת יאיואי

כד חרסינה, נינסיי

כד חרס, תקופת יאיואי

צלחת חרסינה, קנזאן

כד חרס, תקופת יאיואי

צלחת חרס, רוסנג'ין

כד חרס, תקופת יאיואי

צלחת חרס, האמדה שוג'י

הקדרים החשובים בתקופת אדו הם נינסיי (Ninsei 1666-1589), שהשתמש בזהב לעיטור הכלים, טכניקה הלקוחה מכלי לכה, והושפע מציירי התקופה, ותלמידו קנזאן (Kenzan 1743-1663), שיצר כלים ששמרו על צורתם הבסיסית והדגישו את איכות החומר. בדומה לאחיו הצייר קורין (Korin), העריך גם קנזאן את האיכות הדקורטיבית, והקרמיקה שייצר מעוטרת ביופי רב וברישום חופשי.


בתקופה המודרנית, המשיכו קדרים ביפן בייצור כלים בהשפעת מסורת העבר. הקדר קיטאוג'י רוסנג'ין (Rosanjin Kitaoji 1959-1883 ) יצר קעריות תה, צלחות, וכדים, אשר אופיים הקישוטי נותן תחושה של כלים מודרניים.


כד חרס, תקופת יאיואי

כלי לתה, האמדה שוג'י, 1949, גובה 22 ס"מ


אולם הפרסום הרב של הקדרות היפנית במערב בא מתנועת ה"אומנות העממית" (Mingei), אשר בהנהגתו של ינאגי סואטצו (Yanagi Soetsu 1961-1889) , הדגישה את מסורת האומנות העממית היפנית בכלל, ואת מסורת הקדרות הכפרית המסורתית בפרט.

הבולטים בקדרים שיצרו באופי זה הם האמדה שוג'י (Hamada Shoji 1978-1894), אשר שהה מספר שנים באנגליה, והושפע ממסורת הקדרות האנגלית. הוא יצר כלים מודרניים, כבדים, מחוספסים, המעוטרים ברישומים מופשטים בצבעים נוגים, אשר שמרו על אופיים היפני, והיה חבר קרוב של הקדר האנגלי הנודע ברנרד ליטש (Leach Bernard 1979-1887).

שמו של האמדה קשור בנופה של משיקו (Mashiko) בה חי ויצר משך 53 שנים. האמדה תאר את יצירתו כך "אני מבכר עבודות יציבות שניתן להשתמש בהם ולא רק להביט בהם, ובעיקר כלי אוכל לשימוש יומיומי. אני מעדיף ליצור בטכניקה שכל אחד יכול להשתמש בה, מאשר לעשות דברים מסובכים, אשר לא כל אחד יכול לייצרם".

כד חרס, תקופת יאיואי

כד חרס, קוואי קנג'ירו

כד חרס, תקופת יאיואי

כלי חרסינה מודרנית לבית


הקדר החשוב השני הוא קוואי קנג'ירו (Kanjiro Kawai 1966-1890), אשר יצירתו משוחררת יותר ממסורת העבר בצורות ובעטור. שני הקדרים העדיפו את כלי החרס הכבדים, הצורות הפשוטות והעיטור המופשט, על כלי הפורצלן המעודן, ויצרו כלים אשר עוררו עניין רב במערב.

ערכים נוספים באומנויות

לקריאה נוספת

  • [1], אריה קוץ באתר וויקיפדיה
  • אדריכלות ביפן, יפן טורי – השער ליפן
  • קורן לאונרד, "וואבי-סאבי לאמנים, למעצבים, למשוררים ולפילוסופיה", (ספר), הוצ' תל אביב: אסיה, 2003.

קישורים חיצוניים