ריקוד

מתוך MediaWiki
גרסה מ־14:29, 25 ביולי 2021 מאת Pavel (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "{| |עמוד ראשי >> |תיאטרון >> |נו | |קאבוקי | |[...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד ראשי >> תיאטרון >> נו | קאבוקי | בונראקו | מוסיקה | ריקוד


פסלי "הניוה", רקדנים

ריקוד

דניאל צורי

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ בגודל של יותר מ־12.5 מגה־פיקסלים
"ריקוד האריה" ברחוב


סגנונות הריקוד היפני רבים ומגוונים ומושרשים היטב במסורת ובתרבות היפנית. בין פסלוני ה"הניוה" מהתקופה העתיקה נתגלו דמויות המופיעות בתנוחות ריקוד שונות, דבר הרומז על חשיבות הריקוד בפולחן הקדום ביפן.


הקוג'יקי, "רישום הדברים הישנים" אשר הושלם ב- 712, מספר על הריקוד ה"נועז" של אחת האלות במטרה לפתות את "אלת השמש" לצאת מהמערה בה הסתתרה ולהחזיר את האור לעולם. ריקוד מיתולוגי זה הוא המקור לריקודים הטקסיים - שאמניים, שהתקיימו במקדשי השינטו ונקראים "קגורה" ("ריקוד קדוש", Kagura).


"ריקוד האריה" על במת התיאטרון


"ריקוד האריה" (Shishi-mai), בו עוטים הרקדנים מסכות אריה או צבי,מתקיים על מנת "לגרש את השדים והרוחות".


רקדני בוגקו


בתקופת נארה קלטה יפן את המוסיקה שהייתה מקובלת בחצר קיסרי סין ה"גגאקו" (Gagaku, מוסיקה נאצלת) ואת ה"בוגאקו" (Bugaku, מחול מוסיקלי) , ריקוד גברים איטי ומסוגנן המבוצע על-ידי גברים בבגדים ססגוניים עוטי מסכות, הפורשים זרועות במתינות, ויוצרים אווירה שקטה ועשירה. ריקוד זה מבוצע גם כיום בארמון קיסר יפן.


ריקוד ה"סנגאקו" (Sangaku), אשר, גם הוא, אומץ מסין באותה עת, היה ריקוד ערני יותר מלווה בפנטומימה, שנדחק מחצר הקיסר, אבל אומץ על-ידי הציבור בשם "סארוגקו" (Sarugaku), ממנו התפתח תיאטרון ה"נו".


ריקוד עם בסיגנון העתיק בצפון יפן


ריקודים אחרים, שהיו באופי עממי, הושפעו מהדת הבודהיסטית ופולחן "רוח האבות", (Bon-odori), פולחני פוריות, וחגיגות הקשורות בחילופי עונות השנה, הם חלק חשוב בפסטיבלים הרבים המתקיימים ביפן.


במאה ה- 17 התפתח ריקוד תיאטרון הקבוקי (Kabuki-odori), שראשיתו בהופעות ריקוד של נשים, אולם מאוחר יותר הפך לתיאטרון מסוגנן ששחקניו גברים, שכלל גם מוסיקה ודרמה, והיה חגיגי ומרהיב.

ריקוד קאבוקי


במקביל, בהסתמך על מסורת העבר, התפתחו סגנונות ריקוד קלאסי חדשים הנקראים "ניאון-בויו" (ריקוד יפני, Nihon-Buyo). סגנון אחד מושפע מתיאטרון הקבוקי (Odori), והוא חופשי וסוער.


הסגנון השני הוא ריקוד המושפע מתיאטרון הנו (Mai), והוא סמלי ומאופק, בו מחליקות הרגליים בקלות כשרגל אחת לפחות חייבת לגעת בקרקע.


"ניהון ביו"


הריקוד היפני מלא הבעה, התנועה המעודנת, עם מרכז כובד גוף נמוך, היא בעלת משמעות סמלית וסיפורית. במטרה להגביר את הרושם ולהדגיש את התנועה משתמשים הרקדנים במניפה, מטריה, או שרוול הקימונו.


ה"ריקוד החדש" (Shin Buyo), שהתפתח בתקופה המודרנית, אפשר לציבור רחב ללמוד את ריקוד הקבוקי. כיום קיימים ביפן למעלה מ-120 סגנונות של ריקוד, הנלמדים בבתי-ספר מיוחדים שבראשם עומד ה"מורה" המאשר את רמתם המקצועית של התלמידים, נשים בעיקר, מדרג אותם, ומסמיך את המורים להוראת הריקוד.


כיתה ללמוד ריקוד יפני


ריקודי עם


ריקודי הפולקלור (Minyu Byuo) מקובלים ברחבי יפן, כאשר לכל אזור המאפיינים המיוחדים שלו. ריקודים אלו חופשיים ועליזים, הריקוד לרוב הוא בקבוצות, והאנשים רוקדים על מנת לשמח את עצמם, ואת האלים.


רקדן בתיאטרון "בוטו"


הריקוד המודרני "בוטו" (Butoh), התפתח ביפן לפני כארבעים שנים בהשראתו של הרקדן Ono Kazuo אשר הושפע מהאופי הסוריאליסטי והאקספרסיבי של ריקוד מודרני במערב. אף כי אין ל"בוטו" קשר ישיר לריקוד המסורתי היפני, קיימים בו יסודות יפניים ברורים.


הרקדנים אינם מדלגים, קופצים או מסתובבים, אלא נעים באיטיות כשרגליהם על הקרקע. הדגש אינו על תנועת הגוף אלא על הגוף עצמו, לעתים אף קופא הרקדן, במצב עמידה או כריעה. טכניקה המזוהה עם תיאטרון ה"נו".


ערכים נוספים בתיאטרון


לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים