קשתות
| עמוד ראשי >> | אומנויות לחימה >> | סומו | | ג'ודו | | קראטה | | איקידו | | קשתות | | קנדו | | נינג'וצו |
קיודו (דרך הקשת)
נח גרוס
לקשתות היפנית היסטוריה ארוכה. בעת העתיקה הייתה הלחימה ביפאן, לחימה רכובה, והקשת היתה כלי הנשק החשוב.
סיפורים ואגדות רבות עוסקים בהתנהגות ובמיומנות של לוחמים - קשתים. תורתו של קונפוציוס אמרה כי "דרך הקשתות אפשר לתהות על אופיו האמיתי של האדם".
עם עליית מעמד הלוחמים במאה ה-12 הפכו האימונים בקשתות לשיטתיים, והחל במאה ה-14, ועד לתקופת אדו, נוסדו והתקיימו בתי הספר רבים לקשתות שלימדו "קיוג'וצו" או "אומנות הקשת".
היה זה מוריקאמה קיוזאן, מהמאה ה-17, שהשתמש במונח "קיודו" (Kyudo, דרך הקשת) בנסותו לתאר את אופיה של הקשתות. בכתביו הניח מוריקאמה את היסודות לקשתות כדיסיפלינה רוחנית.
הכנה למתיחת הקשת מאוחר יותר, תפסו כלי "נשק חם" את מקום החץ והקשת, ובתי ספר רבים הדגישו את המטרות הרוחניות של "אומנות הקשת". עם השנים התפתחו שני זרמים מרכזיים בקשתות:
קשתות צבאית שהייתה בעיקרה רכובה ומטרתה טקיצ'ו שוגי (פגיעה במטרה),כלומר מיומנות קליעה קרבית; ו"קשתות אזרחית", אשר מתבצעת בעמידה ומדגישה את היסוד הרוחני.
ה"קשתות האזרחית" מאופיינת בריי - הו, טקסיות וגינונים, אשר מטרתם : רנשין (עיבוד התודעה). הקשתות הטקסית הדגישה את ערך הקשתות כצורת אומנות וככלי טקסי דתי, והייתה נפוצה בקרב האצילים. מקורן של רוב השיטות הוא בשתי אסכולות: האוגאסאווארה בעלת אופי טקסי מאוד, עם השפעות חזקות מתורת הזן, וההקי, שהיא בעלת סגנון צבאי אשר היה נחלת הלוחמים.
הקיודו המודרני הוא צאצא של הקי קיוג'וצו המשולב עם אוגסווארה קיודו.
במאה ה-19 הפכו בתי הספר לקשתות לנחלת הכלל, ואזרחים רבים החלו לעסוק בקשתות כספורט. טושיזאנה הונדה מורה לקיודו שילב בין השיטות הדומיננטיות, ויצר שיטה בשם הונדה ריו. שיטתו הייתה מקובלת ביותר, והוא נחשב למציל מורשת הקשתות היפנית.
כיום הסטנדרט הלאומי הוא של הזן ניהון קיודו רימיי (פדרצית הקיודו הכלל יפנית) אשר נוסדה ב-1948 המדגישה "שילוב של ערכים רוחניים וספורטיביים".
תהליך הקליעה בקשת " משפיע על התפתחות מצב תודעה בו: הקשת לומד לקבל את אשר נקרא בדרכו בחיים, אם השקט וישוב הדעת בלתי מופרים" .
הקשת בה משתמשים בקיודו, שצורתה לא השתנתה מאז המאה ה-12, שונה במספר מאפיינים מכל קשת אחרת מחוץ ליפאן. אוחזים בה בשליש התחתון, כך ששני שליש נותרים מעל נקודת התפיסה, דבר המאפשר שימוש בקשת גדולה ברכיבה מעל סוס.
הקשתות היפניות הן מהגדולות בעולם, גודל הקשת והחץ נקבע עלפי מידותיו של הקשת. את הקשת מכינים מרצועות במבוק ועץ המודבקים יחד, והיא יקרה מאוד. קשתים מתחילים משתמשים בקשתות זולות העשויות כיום מחומרים סינתטיים.
ביריה מגביהים את הקשת מעל לגובה הראש, ומותחים, באמצעות האגודל המוגן בכפפה מיוחדת, מתיחה מלאה המגיעה אל מאחורי האוזן.
תלמיד מתחיל את לימודיו בתרגילי הדמיה של שלבי הירי עם קשת דמה מגומי. לאחר מכן יתרגל את שלבי הירי למאקיווארה (מטרת קש) במרחק של מטר אחד. באימון בסיסי יורים באלומת חציר במרחק שני מטרים.
התלמיד לומד סדרת תנועות לפי סדר קבוע , אלו הן שבע תנועות זורמות ומדויקות, אשר מתאמות בין הגוף והתודעה, ומאפשרות קליעה נכונה. המשך האימון מתבצע באולם אימונים פתוח, עם מטרות קש בקוטר של 36 סנטימטרים, הממוקמות במרחק של 28 מטרים ובגובה של 9 ס"מ מהקרקע. ביום אימונים ממוצע ירה הקשת כ-40 חצים.
התירגול בקשתות קיודו הוא "חיפוש אחר האמת הפנימית", קשת מוצלח ניחן בתכונות של כנות, אומץ-לב, ערנות ומחויבות. קיודו היא אומנות מדיתטיבית בה משמעות הרנשין היא "לאמן את התודעה עד לשלב בו אין כמיהה לפגוע במטרה". העיסוק בקיודו מקובל במנזרי זן שכן "אם התודעה נאותה אז ביצוע הירי יהיה נכון. אם ביצוע הירי נכון, אז השחרור יהיה נכון".
"יאבוסאמה" (Yabusame) היא אמנות הקשת בדהירה. פרשים בלבוש ציידים -סמוראים, דוהרים במהירות, ומנסים לפגוע במספר רב של מטרות עץ הקבועות לאורך מסלול של כ-250 מטרים. בעת העתיקה היה זה אימון צבאי, כיום מתקיימים מופעים מרהיבים אלו, בימי חג בחצר מקדשי השינטו.
ערכים נוספים באומנויות
לקריאה נוספת
- אויגן הריגל, זן באומנות הקשת, דביר, 1990
- Haubner, Johannes (2020). The Power of the Bow - The History of Japanese Archery as Mirrored in Ancient Woodblock Prints. Verlag Angelika Hörnig. ISBN|978-3-938921-75-3.
