בודהיזם

מתוך MediaWiki
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד ראשי >> דתות >> הקדמה | שינטו | בודהיזם | דתות נוספות


הבודהא (אמידה) הגדול מקמקורה, גובה 11 מ'

בודהיזם

ד"ר אירית אורבוך


מקדש טודאיג'י בעיר נארה

הבודהיזם הוא מסורת דתית, פילוסופית ופולחנית עמוקה ומורכבת, שמקורה בהודו. כאשר הובא הבודהיזם ליפן במאה ה-6 (על ידי נזירים ששלח מלך קוריאני לחצר מלך יפן), כבר היה כבן 1000 שנה. הבודהיזם שהגיע ליפן היה ברובו בודהיזם מזרם המהיאנה (Mahayana), שעבר עיבוד בסין.


הבודהיזם נכנס ליפן ראשית כל כשיטה תרבותית. הוא הביא תחת כנפיו את המסורת הסינית של ארגון מדיני וכלכלי, של ארגון החברה לריבודיה, מסורת של כתיבת היסטוריה , ושל ראיית עולם שלא הייתה ידועה בעבר. בצרוף עם הפילוסופיה החברתית והמדינית הקונפוציאנית, תרם הבודהיזם לביסוס המדינה והקיסרות היפנית.

פגודה בטבע, מקדש מורוג'י


בצרוף עם מסורת התורה הדאואיסטית, התפתח לוח השנה, הורחבה תמונת היקום והתפתחו שיטות ניחוש, ניבוי ורפואה. כתבי הבודהיזם השפיעו על כתבי השינטו, על כתיבת ההיסטוריה היפנית, ועל עצם יצירת הכתב היפני. הבודהיזם תרם תרומה עצומה להתפתחות האומניות היפניות השונות. תרומתו המרכזית היא לאדריכלות ולאומניות הפלסטיות, הפיסול והציור, אך גם לשירה ולספרות. בתקופה מאוחרת יותר בהיסטוריה השתלבה האסתטיקה הבודהיסטית בזו של השינטו, ויצרה את הסינטזה היפנית המיוחדת של אומניות הזן.


טכס בודהיסטי לפיוס רוח האבות הנפטרים, o-bon


למעשה הכה הבודהיזם ביפן שרשים כה עמוקים, עד כי אין לתאר את תרבות יפן ללא הבודהיזם.


מסורת הבודהיזם התקבלה במדינה היפנית בתחילה כשיטה מאגית, כדת התורמת להגנת הארץ והקיסר. מכאן הפן הפוליטי של הבודהיזם. לאורך כל ההיסטוריה היה הבודהיזם מקושר לשלטון ביפן, ותמך בו בדרכים שונות. במאה ה-7 הפכו הנסיך שוטוקו (Taishi Shotoku) לדת המדינה, ומאז אימצו שליטי יפן לדורותיהם אסכולות בודהיסטיות אלו או אחרות כדי לחזק את מעמדם.


בנוסף לאספקט הפוליטי הציע הבודהיזם - כדרכו מעולם - גאולה אישית להולך בדרך, הן לנזירים והן למאמינים. הבודהיזם מיסודו הוא דת הישועה האישית, דרך מדיטציה ולימוד התורה, במיוחד עבור הפורשים למנזרים המקדישים את חייהם לביקוש אחר ההארה ולהשגת האמת העליונה. אך גם למאמינים שאינם פורשים לנזירות מציע הבודהיזם דרכי ישועה.


הבודהיזם הביא ליפן את תפיסת תורת הקארמה (Karma) של שכר ועונש, של גלגול הנשמות ואת תמונת העולם של מישורי הקיום השונים, של גני העדן והגיהינומים.


מנדלת ה"רחם האוניברסלי" של כת השינגון


המאפיין הבולט ביותר של הבודהיזם ביפן הוא עיסוקו בפולחן המתים. רוב היפנים נוהגים להיקבר בטכסים בודהיסטים ולערוך טכסי אזכרה בודהיסטים, כל אחד לפי השתייכותו הכיתתית. עיקר עיסוקו של הפולחן הבודהיסטי ביפן הוא בטכסי המוות, אך לא אחת משתתפים המקדשים הבודהיסטים גם בפולחני פריון ובחגיגות עונתיות.


בתחילה היו הכתות הבודהיסטיות המיובאות ליפן נחלתם הבלעדית של המלומדים והנזירים שמונו על ידי חצר הקיסר. אך כמאתיים שנה לאחר כניסת הבודהיזם ליפן החלו להתפתח כתות בודהיסטיות חדשות, שמייסדיהן יפנים, ופניהן אל העם. להלן כמה מהאסכולות העיקריות של הבודהיזם היפני, הפעילות עד היום.


מנדלת "טאיימה" גן העדן של בודהא אמידא


כת שינגון (Shingon) וכת טנדאי (Tendai) נוסדו שתיהן במאה ה-9 בראשית תקופת היאן (794-1185). אלו הן כתות הבודהיזם האזוטרי (של תורת הסוד), שהשפיעו רבות על תרבות תקופת היאן. כתות אלו התיישבו בהרים ובחיק הטבע, מחוץ לעיר הבירה.


הן שמו דגש רב על ריטואלים צבעוניים ומוזיקליים, ועשו שימוש נרחב במנדלות ובמנטרות. שתיהן השפיעו רבות על התפתחות האומניות של התקופה. מייסדה האגדי של כת השינגון, קוקאי (Kukai) נחשב גם לממציא כתב ההברות היפני, ההירגאנה (Hiragana).


שתי הכתות תרמו רבות לשילוב האמונה בקאמי בפולחנם, ומייסד השינגון אף המציא את תורת ה"שינטו הכפול", בה עובדים לבודהא ולקאמי יחדיו, כהתגלמויות הדדיות אלו של אלו.


פסל בודהא "האור הגדול" במקדש טודאיג'י, גובה 17 מ'


כת השינגון דגלה בפילוסופיה מוניסטית, של מהות ההארה כאחדות כל הקיים, וכינתה את האחד הגדול הזה בשם בודהא דאיניצ'י (Dainichi). כת הטנדאי דגלה בעליונותה של הסוטרה של הלוטוס (Sutra Lotus) , שהפכה לאחד מהכתבים המרכזיים של הבודהיזם היפני.


מסורת האמונה בלוטוס-סוטרה התחזקה בתקופת קמקורה (1333-1185), אז הופיעו מספר תנועות בודהיסטיות חדשות בעלות אופי עממי.


תקופת קמקורה מאופיינת במצב רוח עגום של הרגשת סוף העולם, או "סוף הדהרמה", ובהופעת כתות אמונה המבטיחות גאולה לכל. אחת מהן היא כת ניצ'ירן (Nichiren) מהמאה ה- 13, הקרויה כך על שם מייסדה, שהטיפה לאמונה חסרת פשרות בלוטוס-סוטרה, וניסתה להפוך את האמונה הבלעדית בלוטוס-סוטרה לדת המדינה. כת ניצ'ירן ייצגה קו לאומני מאד בין הכתות השונות.

בודהא אמידה יורד לארץ לאסוף נשמת הנפטר שקרא בשמו
מקדש הביודואין לבודהא אמידה, בעיר אוג'י


תנועה נוספת מאותה תקופה, שסחפה אחריה אחוז עצום מקרב העם, היא תנועת ה"ארץ הטהורה" (Jodo), מיסודם של הונן (Honen) ותלמידו שינרן (Shinran), הדוגלת באמונה עיוורת בכוח החמלה של בודהא אמידא (Amida) . בודהא אמידא ידוע כמי שנדר נדר, שכל מי שיקרא בשמו יזכה להיוולד בגן העדן שבמערב, מקום משכנו, ובכך להינצל מחיים נוספים בעולם הדווי הזה. זוהי דת המכוונת לישועה בעולם הבא. כל אשר על האדם לעשות הוא להשליך את כל יהבו על חסדו של הבודהא , ולקרוא לאמידא מתוך כוונה את המשפט הקצר "הלל לבודהא אמידא" (Butsu Amida Namu), ואז ינצל לבטח. דת אמונה פשוטה זו המבטיחה ישועה לכל התאימה להמוני העם, ועד היום זוהי התנועה הבודהיסטית הגדולה ביותר ביפן.


בנוסף על התנועות הדתיות של האמונה, התפתחה בתקופת קמקורה גם תנועת הזן בודהיזם (Zen), שנקשרה באופן מובהק יותר למעמד הלוחמים השליט. תנועת הזן על שתי כיתותיה, הרינזאי (Rinzai) והסוטו (Soto), דגלה אף היא בישועת היחיד, אך לא על ידי אמונה, כי אם על ידי ישיבה בריכוז ובמדיטציה על מנת להגיע להבנה העליונה ולהארה בכוחות עצמיים. הזן בודהיזם הפנה עורף לטכסים ולפסלים הבודהיסטים, ובחר לראות את "טבע" הבודהא בכל היקום, ואת האימון הרוחני בכל שיטה מדיטטיבית. בכך תרמו כתות הזן לפריחה מחודשת של האומניות היפניות, אומניות הציור, הקליגרפיה וטכס התה, הארכיטקטורה, השירה, הקרמיקה, ועוד, ככלי ביטוי רוחניים.


נזירי זן במדיטציה


למרות אופיו הא-פוליטי, נקשר הזן גם לאומניות הלחימה הסמוראיות. במנזרי הזן התפתחו אסכולות של אמנות החרב והקשת ככלי של פיתוח עצמתו הרוחנית של המתאמן. הזן בודהיזם הוא התנועה הדתית היפנית הידועה ביותר במערב.


מעבר להבדלים הכיתתיים, ישנם מספר בודהא ובודהיסטווה שפולחנם נפוץ בכל יפן. למשל: הבודהא אמידא (Amida) - השוכן בגן העדן המערבי, המכונה "הארץ הטהורה". בודהא זה נדר שכל הקורא בשמו באמונה יזכה להיוולד בגן העדן שלו לאחר מותו.


קאנון בעלת "אלף הזרועות"

הבודהיסטווה קאנון (Kanon), העוזרת של אמידא, היא התגלמות הרחמים והחמלה של הבודהא. היא מתגלמת בדמויות שונות בעולם ופועלת להציל את מאמיניה מכל פגע. אחת מהתגלמויותיה הידועות היא כבודהיסטווה בעלת "אלף הידיים ואלף העיניים" הרואות את כל העולם ופועלות בכל העולם.


הבודהא ההיסטורי שאקיאמוני (Shaka), המורה הגדול, הוא הבודהא העיקרי של הלוטוס סוטרה.


פסלי ג'יזו לזכר נשמתם של ילדים שנפטרו

הבודהיסטווה ג'יזו (Jizo) הוא מגן המתים, המושיע נשמות השוכנות בגיהינום, והמגן על נשמות הילדים המתים.


מירוקו, הבודהא העתידי

הבודהיסטווה מירוקו (Miroku) הוא הבודהא העתידי, שיחזיר עם בואו את הדהרמה לעולם, ויביא את תור הזהב.

פודו המציל מצרות


האל המאיר פודו מיואו (Fudo myoo), "מלך החכמה" בעל החזות המפחידה, הוא האל מגרש השדים המציל מצרות, המרפא מחלות, והמגן על הנזירים באימוניהם.


האחד הגדול המכונה בודהא דאיניצ'י (Dainichi), הוא הביטוי לאחדות כל הקיים כולו שמהותו היא ההארה הגדולה המוחלטת.

ערכים נוספים בדתות

לקריאה נוספת

  • Asakawa, K., and Henry Cabot Lodge (Ed.). Japan From the Japanese Government History.
  • Eliot, Sir Charles. Japanese Buddhism. London: Kegan Paul International, 2005. תבנית:ISBN. Reprint of the 1935 original edition.
  • Bunyiu Nanjio (1886). A short history of the twelve Japanese Buddhist sects, Tokyo: Bukkyo-sho-ei-yaku-shupan-sha
  • Covell, Stephen (2001). "Living Temple Buddhism in Contemporary Japan: The Tendai Sect Today". Comparative Religion Publications. Paper 1. (Dissertation, Western Michigan University)
  • Covell, Stephen G. (2006). "Japanese Temple Buddhism: Worldliness in a Religion of Renunciation", Univ of Hawaii. ISBN|0824829670
  • Horii, Mitsutoshi (2006). Deprofessionalisation of Buddhist Priests in Contemporary Japan. A Socio-Industrial Study of a Religious Profession, Electronic Journal of Contemporary Japanese Studies 6 (1), unpaginated
  • Kawanami, Hiroko: Japanese Nationalism and the Universal Dharma, in: Ian Harris (ed.): Buddhism and Politics in Twentieth-Century Asia. London/New York: Continuum, 1999, pp. 105–126. ISBN|978-0-8264-5178-1
  • Matsunaga, Daigan; Matsunaga, Alicia (1996), Foundation of Japanese buddhism, Vol. 1: The Aristocratic Age, Los Angeles; Tokyo: Buddhist Books International. ISBN|0-914910-26-4
  • Matsunaga, Daigan, Matsunaga, Alicia (1996), Foundation of Japanese buddhism, Vol. 2: The Mass Movement (Kamakura and Muromachi Periods), Los Angeles; Tokyo: Buddhist Books International, 1996. ISBN|0-914910-28-0

קישורים חיצוניים